מאת שירה פלום.
שייך לקטגוריית בלוגים

דווקא על רקע הדממה של בית ריק, נזכרתי בבחירה שעשיתי ושאותה אני בוחרת מדי יום: ללמוד את האהובים שלי ואת עצמי

השעה 23:00. אני לבד בבית. משהו לא מסתדר כאן. הפעם האחרונה שהייתי לבד בבית בשעה כזו, הייתה פחות או יותר בשנת 2002. לא זכרתי שזה שקט כל כך, בחיי. לא זכרתי את הדממה הדקה הזו שנשזרת בתוך הקירות. לא בטוחה אם אני אוהבת את זה.

ברור, אני אוהבת את השקט שלי, את הזמן שלי עם עצמי. מסתדרת עם עצמי מעולה, אפילו די מחבבת את הבחורה הזו שניבטת אלי מהראי. יש עליה כבר כמה שנים, רואים בעיניים. היא מביטה אל עצמה במבט מקבל, מפויס, אוהב, מקווה, מכיל ומאמין. אוהבת את הדרך, מאמינה ויודעת להודות מכל הלב על מה שיש. אבל. לבד בבית. 23:00. שקט מדי. המתבגרים עם חברים, הצעירים אצל הדודה האלופה והאיש שלי הלך לחבר.

משפחה היא דבר מופלא. היא נארגת אט אט, בתהליך שדורש תמהיל מיוחד של אהבה, סבלנות, אורך רוח והכלה. לאט לאט היא עוטפת אותך ונוסכת בך גוון אחר, נוסף על זה שקיבלת במשפחה אליה נולדת. אתה לא תשכח לעולם מהיכן הגעת, אבל תעטה עליך קשת אחר, פלטה שלמה של צבעים שבעצם לא ראית עד היום.

החלטתי לחגוג את זה, לחיות את זה, להרגיש את זה. להתמודד עם מה שבא. להיות שם. אני בחרתי להיות שם. אני עובדת מהבית, נהנית מזה בכל יום מחדש, בוחרת בזה בכל יום מחדש. מודה על הזכות הזו. על המתנה הזו. על המשפחה שלי, על הטוב והרע, על הרעש והבלאגן, על הרגעים הקסומים האלו שבהם המצלמה שבלב מצלמת. הם טוענים את הלב בסבלנות לרגעים שקשה.

אני רואה באימהות מתנה. פרויקט חיים. הזדמנות חדשה להכיר את עצמי. ללמוד את האהובים שלי ואת עצמי. ולא פשוט, לפעמים לא פשוט להספיק את הכול, לעבוד ולגעת במטרות ובאופק שלי ולהיות בבית, לקחת ולהחזיר ולהכין ולארגן ולהקשיב ולהכיל ולדעת לשתוק כשצריך ולנשום את כל זה. אני לומדת לסנן ולא לנשום הכול. כל יום הוא שיעור.

והנה הסתיימה חופשת קיץ נוספת, עוד שנה חולפת, הילדים שלי הולכים וגדלים. האתגרים מתפתחים ומתהווים, פושטים ולובשים צורה בכל פעם מחדש. ואני שם. צופה מהצד, דואגת לאסוף את השמחות הקטנות של היום יום, ימי הולדת, חופשות, אחר צהרים של יחד בבית, רגעים של משפחה, רגעים של אחים, של זוגיות. למלא יחד את החיים בשמחות קטנות, אורות קטנים שיחד הופכים לאושר גדול. זו בחירה.

23:30. הגדול תכף יחזור הביתה. לפני שארגיש אחכה לטלפון ממנו כדי לשמוע מתי הוא חוזר מהצבא. אם לא עוצרים לרגע כדי להביט, לנשום, לחוות, הכול חולף מהר מדי.

“אחר כך גלשה התקרה לרצפה” שר שלמה ארצי. שקט הוא דבר מופלא, נכון. אבל הקסם שבהמולה המשפחתית, של היחד על כל גווניו, הוא החיבוק שלי, השלם שלי. הבחירה שלי.

הכותבת היא אמא לארבעה, עורכת דין, כותבת ושותפה (יחד עם אחותה האדריכלית והציירת לירון בן ארצי), בפרויקט וספר ההשראה FLY, המספר את סיפורן של 49 דמויות שעשו את הבלתי אפשרי ומעבירות מסר של העצמה. לעמוד הפייסבוק של שירה

רק אל תחזרו הביתה לבד

השיחה שכל אמא חייבת לעשות כדי להבטיח שהבן שלה יכבד נשים