במיוחד עכשיו, בתקופת החופש הגדול נראה שהילדים תמיד צריכים מאיתנו משהו. כשהם מקבלים את זה הם נעלמים ואם הם לא מקבלים, הם כועסים. אבל הצורך שלהם בתחנת הדלק שאנחנו, הוא אמיתי ומכין אותם לחיים. אז בכמה לתדלק לך?
כהורים למתבגרים, נדמה לעיתים שיש לילדים שלנו רק שני מצבי צבירה: או שהם צריכים מאיתנו משהו, או שהם לא נמצאים בסביבה.
מצד אחד הם כל הזמן חייבים משהו – שנסיע אותם, שניתן להם כסף, שנכין משהו טעים לאכול, שלא נשכח לכבס את הג’ינס שהם הכי אוהבים, שחייב להיות מוכן ובזמן.
ועם זאת, בשנייה שהצורך מתמלא – הם כבר לא שם אלא בחדר שלהם או בטלפון שלהם.
נדמה שכל דבר הרבה הרבה יותר מעניין אותם מאשר להחליף איתנו מילה או שתיים.
ואם חס וחלילה אנחנו כושלים במילוי הצרכים – נגיד, אם לא היה לנו זמן לכבס או לבשל או להסיע – הם כועסים. אבל ממש.
עובדים בשירות הילדים
והאמת היא שזה די מעליב. נדמה שמאמא ואבא משמעותיים, הפכנו להיות עובדים בבית מלון משוכלל, שאמור לספק את צרכיהם הבלתי נגמרים של המתבגרים שלנו.
אבל האמת היא, שאם אנחנו עוזבים לרגע את העלבון הפרטי שלנו, מתברר לנו שאנחנו לא עובדי בית מלון: אנחנו עובדי תחנת דלק.
בדיוק אותה תחנת דלק שהיינו עבורם כשהם היו בני שנה וחצי או שנתיים.
אז, בימים ההם, מצאנו את עצמנו לא פעם יושבים בגינה או בג’ימבורי, כשהם מטיילים סביבנו “טיול כוכב”:
יוצאים לשחק – וחוזרים לתדלוק רגשי.
הולכים להתנסות – וחוזרים לשלוק של ביטחון וביס של אהבה.
ואחרי שתידלקו את עצמם, הם יכלו לצאת שוב לשחק, לחקור ולהתנסות.
הכל מכוון לקראת בניית זהות נפרדת
וזה הקטע:
עד כמה שהילדים שלנו כבר לא מתוקים ומצחיקים כמו שהם היו בגיל שנתיים, בגיל ההתבגרות הם צריכים מאיתנו בדיוק אותו דבר: תדלוק.
בין אם מדובר באוכל או בכביסה, במילה טובה או בתחושת ביטחון.
למה? כדי שיוכלו לחקור את העולם שבחוץ, ואת העולם הפנימי שלהם – שמורכב ומאתגר כמו שרק בגיל ההתבגרות הוא יכול להיות.
וזה מה שהם עושים: מתדלקים – ויוצאים לחקור; מתדלקים – ויוצאים להתנסות; מתדלקים – ויוצאים לבנות לעצמם זהות חדשה ונפרדת (מלאכה שדורשת הרבה מאד אנרגיה, כידוע).
ללמד אותם להיות תחנת הדלק של עצמם
ולנו לא נותר אלא להמשיך ולהפעיל את תחנת הדלק, לכבס ולבשל ולהסיע ולהציע כסף,
אבל גם, בהדרגה – ללמד אותם להיות תחנת הדלק של עצמם.
איך? לא על ידי כעס ועלבון בנוסח “הכל אני עושה בשבילך ותראה איך אתה מתנהג”,
אלא דווקא על ידי זה שלאט-לאט נזוז, ונעשה עבורם פחות, ועוד קצת פחות, גם אם זה יכעיס אותם ויעצבן אותם; גם אם יהיה לנו קשה לשאת את התסכול.
כך, יהיו למתבגרים הזדמנויות להיות מתוסכלים (ריקים מדלק), ולמצוא פיתרון בעצמם – כלומר, להיות המתדלקים של עצמם.
ואנחנו? נתדלק אותם על ידי כך שנבחין בהתפתחות שלהם, בכל מה שהם מצליחים לעשות בעצמם.
וככה נוכל לתת להם את המתנה הכי גדולה: היכולת לצאת לעולם מיומנים ובטוחים בעצמם, היכולת לספק לעצמם את הדלק שלהם.
ואז, כשהם ייצאו מהבית, ממש עוד כמה שנים, נוכל לומר להם בביטחון:
“סעו לשלום. יש לכם את כל מה שצריך”.
הכותבת היא מומחית הורות ומשפחה, מוסמכת מכון אדלר
