ילדים רבים חווים סבל במהלך שנותיהם במערכת החינוך. לא תמיד קל להורים להכיר בכך שילדם אולי מתמודד עם קשיים, אך להסב מבט ולקוות לטוב יהיה טעות מצידם
רבות מדובר בשנים האחרונות על הסבל שחווים ילדים בשלבים השונים במערכת החינוך. וטוב שכך. לא הסבל כמובן, אלא שבירת מחסום השתיקה.
מזיכרונותי שלי כילדה בשנות הגן וביה”ס, ממקרים שקרו בסביבתי במהלך השנים בהם שלושת ילדיי היו במערכות החינוך השונות, משיחות עם הורים וילדים רבים, ומעל הכל 25 השנים בהן לימדתי ילדים במערכות החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, אפשרו לי לראות תמונה רחבה מתוך המערכת ומחוצה לה. שילוב נקודות המבט הללו הופך את ההתייחסות שלי לסבלם של ילדים רבים במערכת החינוך ולהתמודדות עימו לייחודית.
דור ההורים משתנה
כמורה לפעוטות בגיל הרך, החל מינקות ועד כיתה ב’ יכולתי לראות במהלך השנים כיצד משתנה דור ההורים. בחלקו השינוי הזה מבורך ומותאם לשינויים החלים בעולם ובחברה. לדוגמא: נוצרה פתיחות וצמצום בפערים הטכנולוגיים בין דור ההורים הצעירים לילדיהם. במקביל נולדה יכולת לדבר על רגשות, על דימוי גוף ועוד.
בחלקו האחר השינוי מגיע ממקום בעייתי: הצורך של ההורים לעבוד שעות ארוכות ולשמור על מעמד מקצועי והגשמה עצמית, התפיסה שההורה הוא חבר של ילדיו, חוסר הרצון להתמודד עם תסכולים וכישלונות שכל ילד חווה, חוסר היכולת לקבל חולשות של הילד, כאלה שמעמידות אותו באור שונה מהתמונה האידילית שהורים היו רוצים לראות, ועוד.
לדלג מעל השבר
בין השאר, התנסיתי וגם למדתי רבות על אותו חלום ושיברו: מה קורה להורים אשר מתברר להם שילדם אינו אותו ילד משוחרר מדאגות וממורכבויות, אותו קיוו לגדל. ה”נסיך” או ה”נסיכה” שהביאו לעולם מתבררים כמי שעשויים להתמודד עם קשיים שונים ואף דחיה. כל אלה כמובן אינם מורידים כהוא זה מהאהבה שההורים חשים כלפיהם.
גיליתי כי לא מעטים הם ההורים המתקשים לדלג מעל השבר ולהמשיך במסע ההורות שלהם תוך “נשיכת שפתיים” לטובת ילדם. לעיתים פגשתי בהורים שהעלבון, תוצאת השבר הזה, מנהל אותם והם לא מצליחים לגייס את כוח ההורות שלהם לתמיכה בילדיהם.
*ילדה בת 10 שעד כיתה ה’ דרכה היתה סלולה וברורה, אופייה החברותי אפשר לה הרגשה נוחה בחברת ילדי כיתתה, חברות הקיפו אותה וביקשו את קרבתה. לפתע, וללא שום הכנה חברת הבנות פונה נגדה. בתחילה בקטנות כמו חוסר רצון להיות ביחד בהפסקות, חוסר נכונות לעשות איתה שיעורי בית ועבודות, ובשיא – טיול שנתי בו היא מוצאת את עצמה לבד, ואף מגלה שהוקמה קבוצת וואטצאפ נגדה. עולמה של הילדה מתהפך והיא סובלת מחרם והתנכרות. האם הוריה מצליחים לעזור לה? האם המבוגרים בבית הספר מודעים או רתומים לעזרה?
דוגמא כמו זו ורבות נוספות אספתי במהלך השנים מניסיוני ומניסיונם של אחרים. הבנתי שמתוך הטבע האנושי, ובפרט הטבע של מערכת החינוך הישראלית – כל ילד עלול לסבול בשלב זה או אחר בשנותיו במערכת. גם אם ילדנו יהיה “רק” עד לסבלם של אחרים ויחווה חוסר אונים או חוסר עניין – נפשו תושפע.
כך נעניק להם בטחון
לנו, ההורים, יש תפקיד מכריע בליווי ילדינו בדרך הזו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ולקוות שהמצב ישתפר מאליו. אנחנו לא יכולים להסב מבט. גם אם המבט על ילדנו הסובל מפגיש אותנו עם חוויות מילדותנו שלנו, אם המבט הזה גורם לנו להרגיש אכזבה וחוסר אונים מול המערכת, אם הוא משקף את הצדדים החלשים של ילדנו, גם אם המבט מקשה על חיי היום יום שלנו, אל לנו להסב אותו. גם אם לנו כואב, הילדה או הילד שלנו, הנער או נערה שלנו, זקוקים למבט הישיר, הפתוח והכנה שלנו. אני מאמינה שפעולה אקטיבית למען ילדנו צריכה להיות הדרך שלנו להעניק לו בטחון. בהתאמה של סגנון מכבד והקשבה, הידיעה של ילדנו שתמיד נעמוד לצידו ונהיה מוכנים לפעולה, גם אם זה אומר לדרוש מהמערכת מה שהיא מתקשה לתת – חשובים מכל. זהו הבסיס לקשר בינינו, לעמוד שדרה יציב אצל ילדינו עצמם ולתקשורת עם המערכת.
ההבנה שילדנו צריך אותנו נוכחים, שותפים, רואים ולא נבהלים, היא בעיני החשובה ביותר.
מתוך תובנות אלו כתבתי את “ילד במלחמה, בלי להסב מבט”, ספר המשלב סיפורים עלילתיים מהחיים של כולנו, מנקודות מבט של ילדים ובני נוער, עם הערות שלי כאשת חינוך וכאמא במערכת.
הכותבת היא מורה במקצועה, לימדה בעבר במערכת החינוך הפורמאלית ושנים רבות במערכת הבלתי-פורמאלית
