איך שיעור צ’י קונג גרם לי להבין אמת עמוקה ביחס לעצמי, להורות, ולהתמודדות שלנו עם המצב הרגשי החדש והלא מוכר שכולנו חווים?
כולנו מודעים לכך שהעולם שלנו השתנה באופן דרמטי ב-7.10. לא בטוח שכבר יש לנו את היכולת להעריך עד כמה ובאילו גזרות נוגע השינוי. ייקח עוד זמן רב לעכל ולטפל בשבר, באופן אישי ובאופן ציבורי.
הילדים איבדו שכבה של תמימות
גם במשפחה הכללים השתנו. אנחנו ההורים, כמו גם ילדינו, חווינו שבר עמוק בתחושת הביטחון האישי. ובין אם אנחנו מכירים מקרוב מי מהחטופים או הנרצחים, מהחללים או אפילו מאלה שבתיהם נהרסו, ובין אם אנחנו מתנדבים ועוזרים, מכורים למסכי החדשות יותר או פחות, כולנו מרגישים מבפנים, כמעט באינסטינקט שנלקח מאיתנו איזשהו כלי בסיסי באמצעותו חיינו במזרח התיכון הלוהט שלנו ובכל זאת סיפקנו לילדים שלנו תחושת ביטחון. האם זה בא לידי ביטוי בשפה אחרת? אולי בהקשבה אחרת? האם הילדים שלנו התבגרו בבת אחת? איבדו שכבה של תמימות?
אחד הכלים הידועים העומדים בפנינו כהורים הוא תקשורת. לדבר, לשוחח, באופן שוויוני ופתוח על הכל. זה כמובן הרצוי. המצוי לא תמיד מתיישר עם הציפייה הזו. הכלי הזה תקף כמובן לגיל ההתבגרות באופן כללי, לא רק בתקופה הקשה הזו ולרוב אנו עלולים להתעצבן ולפתח תסכול כשהתקשורת נתקעת, לא זורמת ולא מביאה לתוצאות הרצויות. אך ייתכן מאד שבמצב שנוצר, כדאי לנו לא להסתמך רק על המוכר, להיות יצירתיים ופתוחים ולהסתכל בסבלנות על כל מה שטוב בתקשורת שלנו עם הילדים, כל מה שטוב לנו במשפחתיות וכל הדברים הקטנים שעושים לנו טוב ביום יום, ולחזק את האלמנטים האלו.
אולי הסיפור הבא יתן לכם חומר למחשבה.
גם לנזירים הסיניים מומלץ להתעדכן
הלכתי פעם ראשונה לשיעור צ’י קונג כי חשבתי שזה הרמוני ומרגיע ובדיוק מתאים לי עכשיו, עם כל העצבות הזאת שמחלחלת פנימה, ודמיינתי איך אני אתמיד ואצליח לשלב בכישרון בין נשימה, התבוננות פנימית וחיזוק שרירי העייפים. כשנכנסתי המורה אמר שהיום יש שיעור מיוחד, צ’י קונג משקולות. למרות שאף פעם לא שמעתי על זה בעצמי, והייתי גם די בטוחה שבסין העתיקה אף אחד לא שמע על משקולות פלסטיק צבעוניות, זרמתי ובחרתי לי את המשקולות הכי קלות, במקרה גם ורודות. עד מהרה מצאתי את עצמי בשיעור כוח נמרץ שלא הזכיר את במאומה את המעגליות ההרמונית המתבוננת פנימה, שדמיינתי בעיני רוחי. ובגלל שהתמקמתי מול המורה כדי לראות את התנועות, הוא כל הזמן העיר לי, ותיקן אותי, ובסוף כשהוא עשה הפסקה קטנה להביא משהו, ברחתי מהר אחורה, כך שלא יראה כל-כך טוב את כל הטעויות הצ’י קונגיות החמורות שלי. בסוף השיעור כבר ידעתי שמחר תהיה לי התכווצות שרירים בזרועות, ודווקא שמחתי שלא ברחתי מהשיעור אפילו שהרגשתי לרגע התלמידה הכי בעייתית ודיסהרמונית; ושקלתי מחדש להאמין שצ’י קונג משקולות זה בעצם ענף סיני ידוע, ושאנרגיית החיים בעצם עוברת אלינו דרך המשקולות שאבות אבותינו הקדומים השתמשו בהן, וזה דווקא נעים ובכלל לא מקלקל את זרימת הצ’י אפילו שבמקום להתבונן פנימה, הייתי עסוקה בלהתעצבן שאין בסטודיו משקולות יותר קלות.
אז לנזירים הסינים שעוד לא שמעו על צ’י קונג משקולות אני ממליצה להתעדכן, ולא להתקבע על מה שהם כבר מתרגלים שנים. כלומר- להזרים את הצ’י לעוד כיוונים מעניינים.
וזה הלקח שהייתי לוקחת גם לחיים שלנו, בבית עם המשפחה ומחוץ לבית. בואו לא נתקבע. לא נתעצבן כי המציאות דורשת עדכון כלים. הרי שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. בתוך המצב החדש, הלא מוכר הזה, בואו נחפש ונמצא אפיקי שיחה, רגיעה ושקט לנו ולילדינו. בתקווה שנוכל להמשיך עם קצת פחות עצבות, עם זרימה נעימה, נשימה, והתמקדות אם רק נצליח, גם בטוב שסביבנו.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מנהלת מרכז גרתי לטיפול רגשי. לעמוד הפייסבוק
