חזרה לשגרה בצעדים קטנים

החזרה לשגרה היא משימה. ההורים מותשים, הילדים מוטרדים, ולכולנו זה נראה כאתגר לא פשוט. במצב כזה אסור לשכוח שגם אם הם מתנגדים לנו, המסרים שלנו מחלחלים ואם נתנהל נכון, נוכל לעזור להם 

אני גרה באיזור השפלה ודרומה. השגרה רק התחילה לבצבץ. מעט בתי קפה נפתחו ויותר ויותר מכוניות על הכביש. הילדים חזרו חלקית לבתי הספר וכנראה שיחזרו בעוד ערים בארץ, אך בגדול הרבה מהדברים אצלנו עדיין ב-HOLD.

ואנחנו מתרגלים את הכאילו שגרה הזו בהדרגה. זה לא לגמרי זורם. יש רגעים “בסדר”, שאנחנו מצליחים להתרכז ואפילו לעבוד ויש רגעים שאנחנו שוב בכל הכאוס. מסתחררים בין ערוצי החדשות ברכבת הרים שנעה במסלול בין ציפייה ותקווה לחרדה וכאב.

הורים מותשים, ילדים רוטנים

אתמול, השתתפתי בזום עם הורים לתיכוניסטים. תוך כדי הפגישה הסתכלתי עליהם. וראיתי את כולם עייפים. עייפים מכל מה שקורה לנו כבר הרבה מדי זמן, מחוסר הוודאות ומהניסיון להחזיר לעצמם קצת שליטה על החיים.

בשיחה איתם הם סיפרו שהם מותשים מהמאבקים עם הילדים, על כל דבר. שילכו לישון, שיתעוררו בבוקר ולא בצהריים, שיכנסו לזום ו/או שיילכו לבית הספר, שלא יאכלו בחדר. גם אני הרגשתי איך האווירה בבית היא סיר לחץ אחד גדול ורותח.

ולרגע חשבתי לעצמי, שמעניין איך אני נראית להם מבעד למסך.

כי הרי, גם אני מתמודדת עם ה”מצב”. עם דאגות לבני משפחה מגויסים, תוך כדי עצב גדול על כל מה שקרה וקורה כאן ועם מתבגרת אחת, שמגלגלת עיניים ורוטנת קשות על הכל. ובעיקר בכל פעם שאני מצליחה לגרד אותה מהמיטה בבוקר או מעיזה לבקש ממנה לקחת חלק בהתנהלות הבית, שמספק שירותי הסעדה, כביסה וניקיון כמו בימי השגרה, שנראים כרגע כמו זיכרון רחוק.

וגם לי, כמו להורים שמביטים עלי בזום, יש רגעים שמתחשק לשחרר ולהגיד לעצמי שדי. אין לי כוח, שתעשה מה שהיא רוצה, הרי היא כבר גדולה.

המילים שלנו מחלחלות

אבל אז, מדריכת ההורים שבי מזכירה לי – יש לנו המון השפעה על המתבגרים.

נכון הוא שבאופן טבעי הילדים שלנו מגבשים בגיל ההתבגרות זהות נפרדת, שהיא מבחינתם רחוקה שנות אור מאתנו וכחלק מזה הם מתנגדים ומביעים עמדה הפוכה משלנו, לא חשוב באיזה נושא או עניין.

אבל האמת היא, שלמרות הזלזול המופגן וההתנגדות הנחרצת לכל מה שאנחנו אומרים, העמדה ההורית שלנו חשובה להם מאד. זה לא נראה ולא נשמע כך משום שהם הודפים אותנו בכל הזדמנות אבל בגדול, מדובר בהעמדת פנים. הם מקשיבים והדברים שלנו מחלחלים. ותזכרו שהם קולטים ומבינים עניין ממש מהר.

ודווקא כעת הם צריכים אותנו יותר מתמיד. כי לא רק שהם בגיל ההתבגרות והם לא מווסתים בהגדרה אלא, שכיום הם פוגשים מציאות מאד מורכבת ולא מווסתת והם זקוקים לנו, שנעזור להם לנווט בכאוס שמתחולל סביבנו, שנהייה עבורם מגדלור שמאיר את הדרך והכיוון.

משבחים על הצלחות קטנות

וכיוון שכך, מצד אחד אנחנו צריכים להיות ברורים לגבי הפעילויות והמשימות שחשוב לנו שהם ישתלבו בהם, למשל השתתפות במטלות הבית, מפגש עם חברים, עמידה במטלות ביה”ס וכיוצ”ב. וכדי שהמסר יעבור בצורה ברורה נכון לדבר איתם עניינית ובגובה העיניים. פחות דרמות, הרצאות והטפות מוסר ויותר שיח מכבד עם אמירות קצרות וברורות.

ומאידך, יותר מתמיד אנחנו צריכים להיות רגישים וגמישים. עם עצמנו ואיתם. הרי גם לנו מורכב להתרגל לשגרה החדשה, שהיא כל כך רחוקה ממה שאנחנו מכירים. רובנו עדיין במאבק הפנימי בין הרצון להחזיר לעצמנו את החיים ובין המשיכה הגדולה להתעדכן ולהישאר מחוברים.

אז בואו נאפשר גם להם להתרגל בהדרגה. נעודד אותם בכל פעם שהצליחו להשתלב בשגרה. בכל פעם שקמו בזמן לבי”ס, שהוציאו את הכלב לטיול או שאזרו אומץ והלכו לחבר. זה ייתן להם כוחות ומוטיבציה להמשיך ולהחזיר לעצמם עוד ועוד הרגלים.

כל צעד קטן בהשתלבות בונה את החוסן והביטחון שלהם בעצמם וביכולת שלהם להתאושש ממשברים. חשוב שנאיר להם את ההצלחות הקטנות, הן אלה שבונות את הערך העצמי ותחושת המסוגלות.

וגם אנחנו ההורים, בואו נזכיר לעצמנו את נקודות האור הקטנות, הן אלו נותנות לכולנו כוח ותקווה לעתיד טוב יותר.

שנדע ימים שקטים.

הכותבת היא מדריכת הורים, מרצה ומנחת סדנאות הורים למתבגרים. לעמוד הפייסבוק