כשהמציאות שלנו רצופת כאב וחוסר בטחון, עולה השאלה איזה מין ילדות ואיזה בגרות הילדים שלנו חווים ומה אנחנו מאחלים להם. הדיסוננס בין הקיים לבין מה שנתפס כ”נורמלי” הוא מבלבל אך לעיתים אפשר למצוא בו תקווה
כשהייתי בת 15 עברנו לגור בארצות הברית. זה היה שנה אחרי שרבין נרצח ובעיצומה של תקופה נוראית של פיגועים על בסיס יומי. זו היתה השנה הראשונה שלי בתיכון ובזמן שהנערות בכיתה שלי התעניינו בלקים ובאיפור, במי יזמין אותן לנשף הסיום ואיזה שחקן פוטבול חתיך יהיה במסיבה בשישי, אני חיכיתי בכליון עיניים למכתבים מהארץ בכדי להתעדכן מי התגייס ומי חתיך במדים, למי יש חבר חייל והאם מישהי קיבלה מנילה. אני זוכרת כמה ריחמתי על הבנות בכיתה שלי על כך שהן מתעניינות בשטויות במקום בחיים האמיתיים, אני זוכרת שחשבתי שהן בורות, שטחיות ולא בוגרות כמוני, ושבקרוב אחזור לארץ ולחיים האמיתיים. כמעט 30 שנה עברו מאז, ובתור אמא אני מסתכלת אחורה ובעיקר מרחמת על עצמי באותו הגיל, על הילדה המתבגרת שהיתה בטוחה שככה מתבגרים ושאין דרך אחרת. בתור אמא אני מסתכלת על הבת שלי ומתפללת בכל ליבי שהיא תתבגר אחרת, אבל בתוך תוכי אני לא בטוחה שיש לזה סיכוי.
להישאר בבית בגלל המצב או לצאת לחגוג את החיים
אני לא שונה משאר האימהות והאבות בגילי. נולדתי במלחמת שלום הגליל להורים ששירתו במלחמת יום כיפור אבל לא דיברו עליה בדיוק כמו שלא דיברו יותר מדי על מה שסבא וסבתא עברו בשואה. ישנתי כמו כולם בחדר האטום במהלך מלחמת המפרץ והלכתי לבית הספר עם מסיכת אב”כ מקושטת בקומיקס של זבנג.
כנערה מתבגרת הרשו לי מדי פעם לנסוע לתל אביב ובתוך העיר רק במוניות שירות ואני זוכרת שבכל פעם שעלה מישהו חשוד על האוטובוס לתל אביב או הביתה, עברו לי אותן מחשבות קבועות בראש: אם לגשת לנהג ואז הוא יקלוט ויתפוצץ, אם לרדת מהר ואז אם חלילה זה היה מחבל לא הצלתי אחרים ואיך אחיה עם עצמי. בסוף תמיד מצאתי את עצמי מעבירה לשיר הכי יפה בדיסקמן שלי למקרה שיהיה פיגוע אז לפחות שאהנה מהשיר האחרון.
שירתי בצבא בתפקיד תומכת לחימה, התלהבתי מחיילים במדים כמו כולן, היה לי חבר חייל כמו כולן, הכרתי חיילים שנהרגו, כמו כולם. אני זוכרת שבכל פעם שברדיו היה רצף של שירים עצובים ידענו שהיה פיגוע, ושבכל שישי אחרי התלבטנו אם להישאר בבית בגלל המצב או לצאת ולחגוג את החיים. אני זוכרת שהיו רגעים שהיתי ממש גאה בעצמי על כך שאני רק בת 19 וכבר תותחנית מצטיינת בטנק וברגעים אחרים הייתי בהלם מכך שנותנים לילדה בת 19 נשק וסומכים עליה שתגן על עצמה ועל אחרים.
לא זוכרת פחד, אבל כל זה השתנה
סביר להניח שאלו זכרונות משותפים להרבה הורים שגדלו בארץ באותה תקופה. אני זוכרת המון מאותה תקופה – אבל אני לא זוכרת פחד.
אני לא זוכרת פחד כי לא שידרו לי פחד בבית, אלא נתנו לי ביטחון. אני לא זוכרת פחד אולי כי הזיכרון רחוק ואני מכחישה או באמת לא זוכרת מה הרגשתי אז. אני לא זוכרת פחד כי כשאת נערה מתבגרת ולאחר מכן חיילת בישראל את חיה בהרגשה שאת בלתי מנוצחת ו “מי יכול עלייך” אז את לא פוחדת על עצמך. אבל ברגע שיש לך ילדים משלך – זה משתנה.
והיום אני בעיקר חשה פחד.
אני מפחדת שיקרה לילדה שלי משהו. מפחדת שיפגעו בה. אני מפחדת שהיא תעבור חוויות שעד היום נראו לי הגיוניות ו”נורמליות” בארץ אבל הן רחוקות מלהיות כאלה. הבת שלי אולי לא יודעת מה זה חפץ חשוד או פיגועים ויש לה עוד כמה שנים עד הצבא אבל היא מכירה את המילים ‘מבצע’ ו ‘טילים’ ‘חמאס’ ‘רקטות’ ‘צבע אדום’ ועוד הרבה מילים שילדה בגילה לא צריכה להבין את המשמעות שלהן.
הנורמלי שלנו לא נורמלי
בימים הראשונים של הלחימה כשהכל היה ערבוב ענקי של הלם עצב כעס וחרדה, הבת שלי באה להראות לי מוצרי איפור חדשים שהיא “פשוט חייבת” לקנות ועכשיו. התגובה הראשונית שלי היתה כעס. המדינה בוערת תרתי משמע וזה מה שמעניין אותך עכשיו??? ואז בן רגע עלה בי הזיכרון שלי בתיכון והבנתי שזה בדיוק, אבל בדיוק מה שצריך לעניין אותה עכשיו. היא ילדה מתבגרת שמה שצריך לעניין אותה זה איפור ובגדים ובנים וצופים וריקוד וחברות. היא לא אמורה לחשוב על אזעקות וטילים ומחבלים ואם היא בטוחה או לא. אז בלב דואב וגרון חנוק לקחתי אותה לקנות את כל מוצרי האיפור שרצתה והרשתי לה להסביר לי על כל אחד מהם ולאפר אותי ולהראות לי לוקים שונים של איפור ולרגע המלחמה בחוץ לא היתה קיימת ורק האושר שלה עמד מולי והרגע הזה מילא אותי ביותר תקווה מאשר פחד.
הכותבת היא אמא לשניים, אשת שיווק ופעילה חברתית.
