מדינה שלמה לא מצליחה לנשום. בין הציפייה לשובם של החטופים, לחדשות על נפגעים, אני מזייפת שגרה ואין לי תשובות לשאלות הקשות של הילד הפרטי שלי. מה שנשאר זה החיבוק
“אמא, אני לא מבין”, הוא אומר לי, “אז הילדים החטופים בסוף לא ישוחררו היום? למה? למה עושים להם את זה?”, אני מביטה בו, ולא עונה. מחפשת בראשי תשובה שתשאיר אותו עדיין ילד ולא תהיה מהולה בפוליטיקה, או תספר על אכזריות של בני אדם, ולא מוצאת כזאת.
מי מסוגל לדמיין כזה דבר?
המציאות שאנחנו חיים בה כיום היא בלתי נתפסת. מדינה שלמה של אנשים דואגים, עצובים וטרוטי עיניים. חלקם קשורים לנעדרים, חלקם לחטופים, חלקם למתים. אחרים הורים לחיילים, משפחות של מילואימניקים, החוששים מכל טלפון ולא ישנים. ובתוך כל זה, הלב שלי נמצא עם משפחת אלבג, החברים הטובים שלנו שהבת שלהם, לירי, חטופה. לירי, תצפיתנית בת 18 שאחרי יום וחצי בבסיס, בערך, נראתה מובלת קשורה באזיקים לשבי החמאס.
אני עומדת איתם בקפלן, ובכיכר החטופים ורואה את הכאב בעיניהם ובעיני שאר משפחות החטופים והחטופות. דמיינו לעצמכם שלוקחים את הילד שלכם, ומחזיקים אותו שבוי בעזה. האם מישהו בכלל מסוגל לדמיין דבר כזה? הרי באופן טבעי, ברגע שבו המחשבות האיומות מתחילות המוח שלנו סוגר מעין תריס כי הן בלתי נסבלות. מי מסוגל לחשוב שוב ושוב: האם הילד או הילדה שלו בסדר? האם הוא מחזיק מעמד? אך המחשבות לא מרפות, לא נותנות מנוח, ואין יום ואין לילה, והנפש זועקת את זעקתה. ומה שמחזיק את המשפחות בתקופה הזאת זו התקווה שהחטופים והחטופות בסדר, שהם חזקים, שהם שורדים, ושהם יחזרו הביתה בקרוב.
שגרה באוטומט
כשאני חוזרת הביתה ומנסה לייצר סוג של שגרה אני לא מצליחה. אני יודעת כי במציאות כאוטית חשוב לקיים שגרה מסודרת שבה הילדים יחושו סדר וביטחון, על מנת לעזור להם לעבור את התקופה הזאת. אז השגרה באמת קיימת, אבל השפיות שלי רחוקה ממנה: הלימודים מתנהלים בביה”ס או בזום, ישנם חוגים ושאר פעילויות, אבל הכל קיים רק לכאורה. אני מסיעה לחוגים, מתוך אוטומט, לא תמיד זוכרת את היום והשעה, ובעיקר מתפללת בליבי שלא תהייה אזעקה דווקא עכשיו כשאנחנו מחוץ לבית.
בלילה, החלומות מציפים אותי. לעיתים אלו חלומות טובים בהם החטופים חוזרים הביתה, והמלחמה מסתיימת אבל לעיתים אלו חלומות נוראיים, כואבים. ואז אני מתעוררת בבהלה, באמצע הלילה, מתהלכת בבית כסהרורית. וכן, אני יודעת שלא כדאי לשמוע חדשות ליד הילדים, ואכן אנחנו משתדלים שלא לפתוח את ערוצי החדשות אבל בכל פעם שאנחנו פוגשים חברים או משפחה – כולם מדברים על כך שוב ושוב, והילדים נמצאים בחדר. ובאיזשהו שלב אני מביטה בילד שלי ובפניהם של שאר הילדים, ומנסה לחשוב איך השיחות האלו משפיעות עליהם, ואיזה חותם ישאירו עליהם בעתיד הרחוק. אני מנסה להחליף את נושא שיחה, ולדבר על משהו אחר אבל מהר מאוד כולם חוזרים לדבר על המצב. הצורך הזה חזק מאיתנו, זאת המציאות שלנו עכשיו, ולצערנו לא נותר בה מקום לשום דבר אחר.
בימים אחרים פתאום עולה באפליקציית החדשות ידיעות על חיילים שנהרגו או נפצעו בדרום או בצפון, ואני מגוללת את הידיעה בלב רועד מפחד, ומביטה בשמות. מביטה בתמונות, וצמרמורת מכסה אותי. אני חושבת על החברים של בני החייל שנמצאים שם, ועל ההורים שלהם, ושוב דאגה וכובד. אני יודעת שברגעים אלו ממש יש משפחות שמקבלות את הבשורה על מות היקרים להם, והצער מכרסם את חייהן, והן כאילו הזדקנו הלילה בעשר שנים, ככה פתאום, בבת אחת.
תפילה לתקווה
הילד מביט בי, עדיין מחכה לתשובה, לא מרפה. אני ממלמלת משהו על מגעים ועיכובים, ושאולי ישחררו אותם מחר. ובליבי רוצה רק לבקש סליחה. סליחה ילד שלי, על המציאות המטורפת הזאת שאתה גדל בה, סליחה על כך שבזמן האחרון אתה שואל שאלות, עומד מולי ומחכה לתשובות, ואני שותקת, מנסה לעכב את התשובות ולהאריך את הילדות שלך בעוד כמה רגעים. סליחה שאני מציעה שנראה סדרה מצחיקה ואז קמה מהספה שוב ושוב, ולא צוחקת במקומות המתאימים. סליחה על כך שישנם ימים בהם אני שוכחת לשאול אותך האם בכלל אכלת, עם מי היית, וכיצד אתה חוזר הביתה. ומצד שני, ישנם ימים שבהם אני מתקשרת אליך לפתע פתאום, תוך שאני אחוזה בדאגה עצומה, חייבת לדעת באותו הרגע בדיוק היכן אתה נמצא, האם יש שם ממ”ד, ומתי אתה חוזר הביתה.
ובכל הטירוף הזה אני שמחה שעל דבר אחד אני לא מוותרת: לחבק אותך חזק מתי שרק אפשר, וללחוש בכל יום מחדש, לך ולי, קצת כמו תפילה, קצת כמו תקווה: אתה תראה, ילד שלי, בקרוב- הכל יהיה בסדר.
הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס” ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער.
