איך נראית המלחמה בעיניהם של משפחות בחו”ל? מה הם מספרים לילדים ואיך הם מתמודדים? קבלו שלושה סיפורים מעניינים
מלחמת ה-7.10 הביאה לתנודות בדעת הקהל העולמית. מאהדה מוחלטת להסתייגות ולגלי אנטישמיות ששוטפים את אירופה וארה”ב. הקהילות היהודיות בעולם מרוסקות מכאב כמונו ומנסים לייצר תחושת קהילתיות ותמיכה בכל דרך.
משפחות ישראלים בחו”ל חוות שינוי אווירה שלא דומה לשום דבר שהכירו קודם.
שוחחתי עם כמה מהם כדי לשמוע איך הדברים נראים משם.
להמשיך בהשתדלות לטוב
עדי (43), ניב (41) ובנם איתי (8.5) גרים בלימסול, קפריסין כשנתיים וחצי.
עדי מספרת: “אני בהחלט מרגישה שינוי באווירה. בתחילה זה היה ממש כמו להיות בארץ, הפחדים הגיעו ולמרות שידענו שאנחנו כביכול מוגנים, זה עדיין הרגיש לי מסוכן. התודעה שלנו הייתה עם הארץ ומאוד פחדנו על היקרים שלנו וכמובן על החטופים.
גם עכשיו זה מורגש. אנחנו למשל לא מסתובבים כרגע בעיר באזור של פליטים, נזהרים יותר. בנוסף, כל הקהילה עושה המון, לגיוס תרומות לארץ, לקליטה של אנשים שהגיעו בעקבות המלחמה, ולעזרה ב”יער הסודי’ של קפריסין לניצולי נובה.
האווירה לא דומה לקודם. המצב בארץ מאוד מכביד, יש חשש ממה הולך להיות, וחוסר ודאות וחוסר האונים לגבי החטופים ובכלל.”
שיתפתם את הבן הצעיר בחששות?
“סיפרנו לבן שלנו על המצב, סיפרנו שיורים טילים ומפאת גילו לא סיפרנו על החטופים. סיפרנו לו שהמצב לא טוב בארץ, אבל לא מראים לו חדשות.”
איך מתמודדים?
“אני אישית עזרתי רגשית ועדיין עוזרת להמון נשים שעברו חרדה, לחץ וטראומה. בעברי טיפלתי בפוסט טראומה ולכן לקחתי את זה על עצמי.
בנוסף, אנחנו מבינים שזה בא בגלים. אני משתדלת להיות בקשר רציף עם הארץ בלי קשר, נוסעים גם לחזק ולהתחזק, אני מעלה לרשת המון תכנים של התפתחות אישית והתמודדות ובעיקר, החלק שאני לקחתי על עצמי הוא לייצר את השלום הפנימי.
ההבנה שיש כל כך הרבה קושי בחוץ עוד יותר חיזקה אצלי את האמונה להמשיך בעבודת התפתחות מתמדת ולעבוד עוד על התודעה ובעיקר לתרגל קבלה ואהבה.
אני בהחלט מאמינה שאם כל אחד מאיתנו יעשה את ההשתדלות להיות אדם טוב יותר מבפנים החוצה, נוכל להיות באחדות כעם.”
עדי, ניב ואיתי. צילוום: אלבום משפחתי
התאקלמות לצד הכאב
שלהבת ואורן טל הגיעו לטורונטו, קנדה ממש חודשיים לפני פרוץ המלחמה. בעשר השנים האחרונות חיו במושב קלחים ושלהבת מגיעה במקור מישובי גדרות ואורן מדימונה. השניים הורים לארבעה ילדים: יואב (13.5), בועז (12), יעל (10.5), אורי (8.5).
שלהבת: “הגענו חודשיים לפני ה- 7.10 והתמקמנו בטורונטו. יש חבלי קליטה לא פשוטים בכזה מעבר, השפה, התרבות, וביצירת קשרים חברתיים. מבחינה פוליטית הרגשנו כאן ישר את השקט, אבל לא להרבה זמן. כי ב 7.10 האדמה רעדה.
אורן ואני נסחפנו לשיחות עם ישראל ועם הישראלים בטורונטו והילדים היו חשופים להרבה מידע ובעיקר לא הצלחנו לתפקד. 3 ימים אחרי הלכנו לעצרת תמיכה ענקית בישראל, כל הפוליטיקאים שהשתתפו בעצרת תמכו בישראל וזה היה מחמם לב. גם זה לא נמשך הרבה זמן.
כשחזרנו מהעצרת נודע לנו הגרוע מכל. איבדתי את האחיין שלי וילדיי איבדו בן דוד. מהר מאוד הם כבר ידעו הכל – קודם כל כי זה הכי קרוב אליהם. בן דוד. הבן של אח שלי. ושנית כי הם ברשתות החברתיות ובקשר עם חברים מהארץ. הם מאוד חשופים ונדרש כל הזמן תיווך, בעיקר מול הבן הגדול שכל הזמן שואל שאלות והעצב אדיר.
רק הגענו לכאן, מנסים להתמקם, אני מסתגלת לעבודה חדשה בקושי רב ופתאום כל הדבר הזה נפל על כולנו. יחד עם זאת, הישראלים מיד יצרו סוללת תמיכה קטנה. הרבה ישראלים ויהודים באו לתמוך, כל אחד מושיט יד וביחד זה הרבה.
אורן לוחם ימ”מ לשעבר ורק רצה לחזור לארץ להתנדב, אבל שנינו לא יכולנו לחזור, לא רק בגלל הטיסות שנעצרו. הילדים היו בתקופה קשה וכל הבית היה נפיץ ורגיש. שנינו לא האמנו שאנחנו כאן ולא בארץ. ההרגשה היא של בדידות וחוסר יעילות. אבל הקיפו אותנו ודאגו לנו וזה הקל על החוויה.
די מהר התחילו גם גילויי אנטישמיות והפגנות תמיכה פרו פלסטיניות קולניות. בקבוצות הוואטסאפ הישראליות משתפים כל הזמן בגילויים של שנאה ואנטישמיות. בתי קפה בבעלות יהודית או ישראלית כמו ארומה, רוססו בכתובות נאצה.
אני מורה בבית ספר יהודי, האבטחה שם תוגברה, צומצמו שטחי המשחק והניידות של התלמידים, בוצעו תרגילים. האווירה מתוחה, כי ברור לכולם באופן חד משמעי שבתי הספר והגנים היהודיים על הכוונת. לא צריך הרבה בשביל ליצור בהלה – שיחת טלפון אנונימית על פצצה גורמת מידית לפינוי של בית ספר שלם באמצע היום.
בנוסף, אנשים מורידים כל הזמן את השלטים של החטופים הישראלים. כל קמפיין נתקל בקושי, נאלצו לשים מאבטחים בתשלום סביב מיצג ענקי להשבת החטופים כדי שלא ישחיתו אותו. “
אתם ממדרים את הילדים?
“מה שהילדים הפרטיים שלי לא שומעים, אנחנו לא חושפים אותם. יש המון שיחות עם הילדים, כל אחד בהתאם לגילו. הקטנצ’יק שלי קולט כל מילה ושואל אבל לא תמיד מבין את ההקשרים.
הבן שלי דיבר עם חבר שסיפר לו שבן דוד שלו בעזה אז הקטן חשב שהוא מהרעים. הבת שלי ישבה יום אחד שעות וכתבה שיר.”
שלהבת וילדיה. צילום: אלבום משפחתי
לא מסתירים את העצב
אורי הראל, בן זוגה רועי ושלושת ילדיהם, בני 11, 9, ו-5, גרים כבר ארבע שנים בקונסטנץ, גרמניה.
אורי מספרת: “אני פסיכולוגית שעובדת עם משפחות ברילוקיישן וגם חוקרת באוניברסיטה. אנחנו גרים ליד היער השחור ולפני כן גרנו שנתיים בקליפורניה, כך שאנו כבר שש שנים גרים בחו”ל. יצאנו בגלל שבן-זוגי אקדמאי, למטרת פוסט-דוקטורט. המנחה שלו עברה באמצע ונאלצנו אנו לעבור איתה.”
האם את מרגישה שינוי באווירה, וכיצד זה בא לידי ביטוי?
“מאז פרוץ המלחמה כל אחד שפוגש בנו סופק כפיים בחמלה ושואל לשלום המשפחות שלנו.”
האם הילדים מרגישים שינוי ביחס כלפיהם בביה״ס?
“בבית הספר לא אומרים דבר ואין כל שינוי ביחס. שלחתי מייל וביקשתי מהמורים לשים לב לילדים ולהיות עדינים איתם בתקופה הזו. גם כלפי המורים מאוד אמפטיים ותמיד דואגים להביע תמיכה אהדה ודאגה לשלומינו ושלום משפחותינו. חלקם הגיעו לאירוע התמיכה שארגנה העירייה בשבוע הראשון של המלחמה.
קראתי בעיתון על גרפיטי מגעיל (“עבודה משחררת”) שרוסס ב-7.10 במרכז העיר ומיד נמחק על ידי המשטרה. זה העציב אותי אבל זה קטן ביחס לכל היחס החיובי. אנשי המפלגה הירוקה פגשו אותנו, את הישראלים והיהודים שגרים פה, ותלינו יחד פוסטרים של החטופים, גם על עץ חג המולד וגם לאורך הקירות של שוק חג המולד. אנחנו לא שאננים, ופוקחים עיניים מסביב, אבל מחוות כאלו גורמות לנו לחוש ביטחון.”
מה אתם אומרים לילדים על המצב?
“קשה מאוד להחליט מה לשתף את הילדים, הגילאים השונים והרגישויות השונות מציבים אתגרים שונים. הגדול, שכבר לומד בתיכון (מגיל 10 פה עוברים מיסודי לתיכון), מציב שאלות עמוקות, כמו מה עם הילדים שבעזה. אנו מדברים איתו בערב כשאחיו הקטנים כבר הלכו לישון. הוא יודע שיש חטופים, שהמלחמה קשה, שאנחנו דואגים ועצובים מאוד.
את הקטנים יותר אנו משתפים באמירות כלליות, בעיקר דרך סיפורי המשפחה, על בני הדודים שמפונים כבר זמן רב מבתיהם, או הסבא וסבתא מהדרום שנאלצים לרדת למקלטים.
לא הסתרתי את הדמעות הרבות שלי מהילדים, היה לי חשוב לשתף אותם בעצב העמוק, ולהראות להם שאפשר לבכות אבל גם לנגב דמעות, לבשל, לאכול ולהתחבק הרבה.
בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית עם ילדים והורים ישראלים ברחבי הגלובוס, ראיתי הרבה הורים שחשפו את הילדים לצפייה מרובה בטלוויזיה, וגם למשפחות שלא סיפרו דבר לילדים. אני תמיד חושבת שהדרך הנכונה היא דרך האמצע, העדינות והמתינות – ‘חנוך לנער לפי דרכו’ – להתאים ליכולות ודרגות החרדה של הילד את ההסברים המתאימים. לספר ולדבר כדי לחזק את הזהות הישראלית אבל לא להציף ולהפחיד עם תיאורים גרפיים. גם לי קשה לפעמים ליישם, גם אני לפעמים מגזימה. מה שחשוב זה ההתאמות והדיוקים, היכולת לדבר אחרי מחשבה ולעבד את הרגשות ביחד (‘אולי הגזמתי כשאמרתי לך שזה מסוכן ללכת לבד כשיש חטופים בעזה, אני מצטערת, איך אתה מרגיש עם המילים המוגזמות האלו?’).”
ואיך אתם מתמודדים בתקופה הזאת?
“אנו מדברים יותר עם חברים ומשפחה שבארץ. נפגשים הרבה עם חברים ומשתדלים להיות עסוקים במה שמדייק את היכולת שלנו לתת. הצורך לסתור את הרוע עם מעשים טובים רבים ככל שאפשר. בנוסף לעבודה באוניברסיטה, התחלתי להתנדב בטיפול מרחוק און-ליין בניצולים, ומנחה קבוצות מדענים ישראלים בחו”ל. כך שמבחינתי ההתמודדות היא על ידי עשייה, תרומה ומעורבות. זה עוזר לי להרגיש שייכת, לדבר ביחד כדי להבין מה עובר עלינו, לתת מילים לחוויה המשונה של להיות ישראלים בחו”ל בשעת מלחמה. אתמול אמר אחד המשתתפים בקבוצה שאני מנחה שיש לנו עוד שכבה, עוד שכבה של קושי (הפחד מאנטישמיות, הריחוק מהבית, הניכור שלעתים עולה מקולגות וחברים מקומיים, הבדידות) אבל שזוהי גם שכבת הגנה, כלומר שאי אפשר להתעלם מהרווחה הטמונה ביכולת לקחת הפסקה ולהיות רחוקים מהמלחמה, כדי לחזור ולתמוך באהובים שלנו ממקום אסוף.”
אורי, רועי והילדים. צילום: אלבום משפחתי
הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס” ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער.
