גם בימים רגישים אלו, בני נוער וקטינים מעורבים באירועי אלימות במגרשי הכדורגל, הן כפוגעים והן כנפגעים. איך נגן על ילדינו ונצייד אותם בכלים נכונים להתמודדות?
האלימות בספורט בכלל ובספורט הקבוצתי בפרט, כגון: כדורגל וכדורסל, אינה תופעה חדשה כלל וכלל. עוד מראשית ימי משחק הכדורגל, באנגליה של סוף המאה ה-19, זמן קצר אחרי שהמשחקים הפכו למקצועניים וקהל החל להגיע לצפות בשחקנים על הדשא, תועדו אירועי אלימות בין השחקנים ובין מחנות האוהדים. בהמשך, ככל שהיכלי הספורט והאצטדיונים גדלו והכילו מספר גדול של צופים, ועסקנים לקחו חלק במימון הקבוצות והתשלום לשחקנים, כן גדלה גם היריבות בין מועדוני הספורט ובהתאם היריבות בין הקהלים. כך, מלבד היריבות הספורטיבית הפכו גם היציעים לזירת התגוששות בין אוהדים מקבוצות יריבות, לפני, תוך כדי ואחרי המשחקים. לעיתים תכופות נאלצים גופי האבטחה והמשטרה בכל העולם לחצוץ בין מחנות אוהדים במשחקי ליגה או בטורנירים גדולים, כאשר לא פעם היריבות גובה מחיר יקר עם פצועים ואף הרוגים שמשלמים בחייהם.
בחודש אוגוסט האחרון, נדחה משחק בין א.א.ק אתונה לדינאמו זגרב, לאחר שפרצה קטטה המונית מחוץ לאצטדיון שגבתה את חייו של צעיר יווני בן 29. מקרה זה העלה שוב לכותרות את המתח הקיים בין מחנות אוהדים ברחבי העולם ואת הצורך הגובר והולך לעסוק במלוא הרצינות במיגור האלימות באירועי ספורט.
לא חסרים ארועים אלימים שנחקקו בזכרון
גם בישראל התופעה לא נעלמה מהמגרשים. אירועי אלימות מתרחשים חדשות לבקרים בתוך תחומי המגרש ומחוצה לו, וכמעט בכל שבוע מדווחים על קטטה בין מחנות אוהדים מחוץ לאצטדיון, או על אירועי אלימות בזמן משחקים, שבמקרים רבים מסתיימים עם פצועים ועצורים. כך היה גם לאורך השבועות האחרונים בזמן שהמדינה נמצאת במצב של מלחמה בגבולות, במספר משחקים, בהם המשטרה נאלצה להתערב, אוהדים ושוטרים נפצעו, וקבוצות ספגו עונשים של הורדת נקודות בגלל התנהגות האוהדים.
לאורך ההיסטוריה של משחקי הכדור בישראל ניתן לציין כמה וכמה אירועים אלימים שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי, וצובעים את הספורט הלאומי בצבעים של אדום ושחור. אך מעל כולם מתנוסס בצער אירוע קשה בו נפגע אוהד כדורגל צעיר, אמיר רנד (אז בן 15), כאשר נמחץ על ידי המון אוהדים שניסה לפרוץ למגרש ב 26/5/2001, לקראת סיום משחק האליפות של מכבי חיפה. אמיר נותר נכה לכל חייו, ושילם מחיר יקר עבור אהבת המשחק והקבוצה. אירוע זה, הציף בפני הקהל הישראלי, את הבעיה החמורה של מעורבות קטינים באירועי ספורט המוניים ובאירועי אלימות הקשורים בספורט. הסתבר שגם יציע המגרש הפך להיות מקום מסוכן בעבור בני נוער וילדים, שבאים לצפות במשחק ספורטיבי ולאהוד את קבוצתם. כבר אז נשאלה השאלה: עד כמה המגרש וסביבתו מתאימים לנוכחותם של ילדים ובני נוער?
בחלוף השנים התגברו המקרים בהם היו מעורבים גם ילדים ובני נוער באירועי אלימות הקשורים במשחקי ספורט, בין שהם היו הנפגעים ובין שהם היו הפוגעים. חיפוש ברחבי הרשת מניב מאות תוצאות בהן כתבות ודיווחים על אירועי אלימות בהם היום מעורבים קטינים. כך למשל, ב-2007 גזר בית המשפט 30 ימי מאסר ועוד 5 חודשים על תנאי וקנס של 7,500 ש”ח, על קטין שזרק חזיז למגרש. ב-2021 נעצר קטין בן-14 שזרק בקבוק שתיה על שוטר מחוץ לאצטדיון בחיפה, בסיום המשחק. ב- 2023 עצרה המשטרה כמה חשודים ובהם קטין בן 16, בחשד לתקיפת נער אחר רק כי לבש חולצה של הקבוצה היריבה, בזמן שעמד בתחנה וחיכה לאוטובוס שייקח אותו הביתה לאחר המשחק.
רצף האירועים הזה, שהוא רק קצה הקרחון של תופעה רחבה הרבה יותר, מעיד על מעורבות גבוהה של קטינים באירועי אלימות בספורט, הן כפוגעים והן כנפגעים. התמונה העגומה הזו מחדדת את השאלה שחוזרת ונשאלת לא פעם, עד כמה מגרשי הספורט הם מקום בטוח בכלל, ובעבור ילדים ובני נוער בפרט?
90 דקות של צעקות וקללות
בדיוק בנקודה הזו נכנסים לתמונה ההורים, שחלקם, כך ניתן להניח, הם בעצמם אוהדי ספורט הפוקדים את המגרשים. פעמים רבות ניתן לראות ביציעי האצטדיונים הורים (אבות ואימהות) וילדים שהגיעו יחד למשחקים. ישנם אפילו אצטדיונים בהם יש יציעים מיוחדים למשפחות, בנפרד מהיציעים הרועשים ואף המסוכנים של קהלי האוהדים ה”שרופים”, כגון: האולטרס, הפנאטיקס, הקופים הירוקים, לה פמיליה, ועוד.
גם אני חטאתי בהקשר זה פעם אחת, אחת ויחידה, ולקחתי את שני בני למשחק כדורגל. הם היו אז בני 13 ודאגתי ללכת איתם למשחק חסר חשיבות במחזור האחרון בליגה הסדירה. היה זה משחק שבו לא משנה באמת מי תנצח, ושחקני שתי הקבוצות רצו רק לסיים את העונה ולצאת לחופש. ובכל זאת, במשך 90 דקות (ואף יותר), הקהל סביבנו לא הפסיק ולו לדקה אחת תמימה, לקלל, לגדף, לצעוק ולצרוח, (ולעיתים לזרוק חפצים), על כל שחקן ושחקן, על המאמנים, על השופטים ולפעמים גם על אנשים שבכלל לא נכחו באצטדיון. עד היום אני וילדי זוכרים את האירוע כמאוד לא נעים, לא ספורטיבי ולא מהנה בשום צורה. מאז, אנחנו רואים יחד משחקי כדורגל בטלוויזיה, עם פופקורן, בסלון בבית. האם אני מרוצה מהמצב? האם העובדה כי גזרתי על עצמי להינזר מצפיה במשחקים בזמן אמת במגרש עצמו משמחת אותי? האם את החוויה הזו אני אגזול מילדי (שמאוד אוהבים את המשחק ואוהבים לצפות בו) כל עוד אני יכול? שאלות אלו ואחרות מציפות אותי מדי פעם, ואני מתחבט ומתלבט בהן כל עונה מחדש.
אבל לצערי הרב, כרגע, כל עוד הנעשה במגרשים מתנהל לעיתים קרובות כמו אירוע ביטחוני יותר מאשר אירוע ספורטיבי, ופעמים רבות מדי מסתיים כאירוע רב נפגעים (בגוף ובנפש), אני וילדי לא נבקר במגרשים. יתר על כן, אני חושב שאנחנו ההורים, במיוחד אלו שמשחקי הכדור חשובים להם ומעניינים אותם, חייבים בהקשר זה להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, לבחון ולברר עבור ילדינו ועבור הספורט בכלל, האם האהדה לקבוצה והמוטיבציה לנצח אינם חורגים מגבול הטעם הטוב?
מה יכולים לעשות הורים אוהבי ספורט?
לאור זאת, ניתן למנות כמה פעולות חשובות שאפשר לבצע כהורים, על מנת למסגר את האירוע הספורטיבי בקונטקסט הנכון, ולהפחית את עוצמת הסכנה הטמונה באהדה והערצה לקבוצת ספורט.
- גבולות התרבות והשיח. ראשית, כדאי להציב גבולות ברורים בכל הקשור לתרבות השיח והביטוי, גם סביב אירועים ספורטיביים שבבסיסם מעורבים רגשות שעשויים להביא אוהדים, קטנים כגדולים, למעשי קיצון מסוכנים. אין שום סיבה לקלל ולגדף, להשמיץ או להטיח, בשחקן במאמן או באוהד שיושב לידנו. זה מתחיל במשחקי הליגה של ילדים ונוער ובוודאי ממשיך במשחקי הבוגרים. דוגמה אישית בהקשר זה היא מעל הכל, וככל שהאב או האם ישמשו בכך דוגמה לילדיהם, הסיכוי שיורישו כללי משחק הוגנים לדור הבא הולך וגדל. אין כל ספק כי ילד שרואה ושומע את אביו מקלל שחקן או מגדף את השופט, לומד מיד את התפקיד שלו כאוהד במשחק ומיישם זאת כבר מגיל צעיר, כפי שניתן לראות פעמים רבות במשחקים המשודרים בטלוויזיה.
- לא ללכת לבד. שנית, עד גיל מסוים ילדים לא אמורים ללכת לבד למשחק כדורגל. לעניות דעתי לפני גיל 16 נערים ונערות לא צריכים למצוא עצמם לבד במרכזו של יציע גדוש באלפי אוהדים, שבעבור חלקם המשחק הוא עניין של “חיים או מוות”. כאשר מתפתחת קטטה או יש נהירה המונית לכר הדשא, הסיכוי של הילדים הצעירים במקרה כזה לחלץ את עצמם מהאירוע קטן מאוד. וכמו תמיד כדאי להזכיר לילדים/נערים שמי שלא יהיה שם כדי לעזור להם להתמודד בסיטואציה הקשה הם ההורים שלהם, שבעבור חלקם השעות בהן הילד במגרש הן שעות של מתח וחרדה.
- הוראות מדויקות להתנהלות. בנוסף, כיוון שבדרך כלל מי שמממן את הכניסה למשחקים ואת אביזרי העידוד הם ההורים, אלו צריכים ואף חייבים להציב גבולות מאוד ברורים בכל הנוגע להתנהלות סביב אירוע ספורט אליו הם שולחים את ילדיהם. בדיוק כפי שההורים נותנים הוראות מדויקות להתנהלות כשהילד הולך עם חברים לקניון, או הילדה יוצאת עם חברות לסרט, כך חשוב לתכנן יחד את הבילוי ביציע ספורט המוני. גבולות ברורים נחוצים לילדים ובני נוער בכל מקרה, כחלק מהשלב ההתפתחותי בחיים, יתר על כן באירועים מיוחדים בהם הם נדרשים לחושים חדים וקבלת החלטות רציונאלית, שתחזיר אותם הביתה בשלום.
- לזכור שיש אלטרנטיבה. במיוחד לאלו שאינם חייבים ללכת לכל משחק בכל מחיר. בישראל יש בכל שנה כמה וכמה משחקים בהם כל הקהל שותף לאהדה של אותה קבוצה, והסיכוי לאירוע אלים פוחתת משמעותית. כך למשל במשחקים של נבחרות ישראל בכל הגילאים, וכן בטורנירים בין לאומיים בהם הקהל המקומי גודש את היציעים כדי לראות את כוכבי העתיד. במשחקים אלו באופן משמעותי יש פחות קללות, פחות דחיפות ובדרך כלל אין יריבות ביציעים. משחקים אלו ידועים בדרך כלל כאירועי ספורט אליהם מגיעות יותר משפחות, ילדים והורים יחדיו, לצפות בכוכבים הגדולים של הספורט. כולם מגיעים למשחק בשלום וחוזרים ממנו ללא פגע.
שואפים לחיים לא אלימים
לבסוף, אני לא משלה את עצמי וכך אני גם מציע לקוראים. משחקי הכדורגל/סל ימשיכו למשוך אליהם קהל תוסס, להוות קרקע פורייה ליריבות בין מועדונים ובין אנשים, והכותרות בעיתונות ימשיכו להדהד את הסיסמא “כן לספורט לא לאלימות”. מיטב שדרי הספורט והפרשנים זועקים כבר שנים שהמצב רק הולך ומחמיר, ומוות באצטדיון הוא רק עניין של זמן. לצערי אני מתקשה לחלוק עליהם. אבל, גם לנוכח המציאות הזו אל לנו ההורים להרים ידיים, ולשלוח את הילדים כצאן לטווח, למשחקי ספורט שהקשר בינם לבין חוויה תרבותית ספורטיבית (ולראיה בישראל: שר התרבות והספורט) הוא לעיתים מקרי בהחלט. החינוך של ילדינו בנוגע למניעת התנהגויות סיכון, קבלת החלטות שקולה, זהירות מלחץ והשפעה חברתית, אינו מתחיל ונגמר רק כאשר מדובר בשימוש בסמים או שתיית אלכוהול. אירועי ספורט המוניים בהקשר זה הם זירות בהן טוב שיהיו לנערים את הכלים הנכונים להתמודדות, גם במצב של שגרה וגם במצב של אירוע ספונטני מסוכן. ואולי עכשיו יותר מתמיד, כאשר צלקות ה- 7.10 עדיין בוערות והמלחמה בעיצומה, אפשר להדגיש את החשיבות של חתירה ושאיפה לחיים לא אלימים בבית, בשכונה, בבי”ס וגם במגרשי הספורט. דווקא האהדה לספורט, למרות שהיא נתפסת לפעמים כאירוע חולף או הערצה ילדותית, יכולה להוות הזדמנות לחינוך לסבלנות וסובלנות, לפשרה ומתינות, להתמודדות עם הצלחות וכישלונות, ובעיקר להתנהגות אנושית הולמת ומכבדת את הבריות, אלו שביציע שלי ואלו שביציע מנגד. המילים הללו שבהן נשתמש כדי לחנך את ילדינו ליהנות מהספורט והספורטיביות, ליהנות מההצלחות והזכיות, מבלי לפגוע ולהימנע עד כמה שניתן מלהיפגע, הן מילים ללא אלימות.
ובהזדמנות זו, נאחל בהצלחה לכל הקבוצות, השחקנים והשחקניות, בכל ענפי הספורט.
הכותב הוא עובד סוציאל (Ph.D.), מרצה ומנחה קבוצות להורים ומתבגרים. לעמוד הפייסבוק של אורי
