מאת שקד צדיק.
שייך לקטגוריית חברה, מאמרים

שקד צדיק רק בת 16 וכבר יכולה להוות השראה לכולנו: בזמן שהיא התמודדה עם בעיה רפואית לא פשוטה, היא כתבה ספר במטרה לעורר מודעות ולעזור לילדים שמתמודדים עם קשיים דומים. כעת היא מספרת ל”עשר פלוס” על המסע המאתגר שהיא עברה

קוראים לי שקד צדיק. אני כמעט בת 16, ולומדת בכיתה י’ בבית ספר אורט בנימינה. כשהייתי בכיתה ב’ חליתי בדלקת ריאות. עשו לי צילום ריאות בבית חולים והרופא במחלקה אמר לאמא שלי שדלקת הריאות תעבור, אך הוא מבקש שייקחו אותי לאורתופד כי הוא חושש שיש לי עקמת. וכאן בעצם התחיל המסע שלי.

בבדיקה הראשונה אצל האורתופד הוא אמר שהחוליות סוטות בזווית של 6-7 מעלות ושזו לא עקמת חמורה אבל שאצטרך לבוא כל חצי שנה לביקורות. בכיתה ד’ הלכתי לביקורת השגרתית, ואז האורתופד כבר אמר שהמעלות עלו לזווית של 16-17 מעלות, אבל שזה לא עדיין לא דורש טיפול. כשיצאנו מהאורתופד אמא שלי, שלא אהבה את הגישה שלפיה אין מה לעשות כדי למנוע החרפה של המצב, התחילה לברר עם רופאים ופיזיותרפיסטים מה ניתן לעשות. לאחר כמה שבועות הגענו ל”מרכז הישראלי ליציבה ועקמת” בתל – אביב, המטפל בשיטת פיזיותרפיה הנקראת “שרוט”. התבקשתי להגיע לשם פעם בשבועיים כדי לקבל את הטיפול המתאים לעקמת שלי ובמקביל נהגתי יום יום לבצע תרגילים בבית באופן עצמאי. לא ויתרתי, יצרתי במרחב האישי שלי חדר פיזיותרפיה קטן.

לאחר פחות משנה הייתי שוב בביקור אצל האורתופד ולצערי המעלות עלו ל-23 (ב-25 מעלות ההמלצה היא ללבוש מחוך). כיוון שעדיין לא סיימתי לגדול והייתי צפויה לקפיצת גדילה נוספת, היה חשש שהסטייה תגדל באופן שיצריך חלילה ניתוח. שאלו אותי אם אני רוצה מחוך או לקחת את הסיכון שהמעלות יגדלו. אני זוכרת את הבדיקה הזו היטב, ישבתי עם אבא מול האורתופד, הייתי אז בת 11 וחשבתי מה אני רוצה בלי באמת לדעת מה כל זה אומר ולאן זה מוביל אותי, התייעצתי עם אמא ולבסוף החלטתי שאני רוצה ללבוש מחוך כיוון שאני פוחדת לקחת סיכון. לאחר כמה ימים התחלנו את תהליך קבלת המחוך, הכולל מדידות ובחירת צבע.

בחודשים שלפני קבלת המחוך ניסיתי להכין את עצמי לשינוי ולנסות לעכל את מה שעלי לעבור. באותה תקופה התחלתי לרשום יומן אישי שמתעד את מה שעובר עלי. תמיד אהבתי לכתוב, אני ילדה מופנמת ולא נוטה לשתף אנשים ברגשות שלי. הכתיבה מהווה תרפיה עבורי. הכתיבה עזרה לי מאוד להתגבר על הקשיים ולקבל את השינוי בגישה חיובית יותר, הרגשתי שכל דף חדש שאני פותחת ביומן הוא תקופה וכל דף שאני מעבירה זה משהו שהיה וחלף ושצלחתי אותו למרות כל הקשיים. החשיבה החיובית הזו חיזקה אותי ונתנה לי כוחות להמשיך במסע. התקופה עם המחוך בהחלט לא הייתה פשוטה, אבל לאורך כל הזמן המשכתי לכתוב ולתעד הכל ביומן שלי.

 

לאחר תקופה, הקלדתי את היומן שלי למחשב מכיוון שפחדתי שבעוד כמה שנים לא אמצא אותו או לא אצליח כבר להבין את כתב היד שלי. אחרי שקראתי את מה שכתבתי, הייתי מוצפת בדמעות. השנים האלה נראו לי עמוסות וגדושות כל כך. הבנתי את השינוי הענק שהתחולל בי במשך הזמן הזה, לכן החלטתי לשתף אחרים.

המטרה העיקרית של הספר הייתה לעזור לאחרים, אני זוכרת שתמיד אמרתי שאם אעזור אפילו לבן אדם אחד אז השגתי את המטרה שלי. והמטרה באמת התגשמה במהרה, שכן קיבלתי הרבה תודות מאנשים שעזרתי להם. המטרה השנייה שלי הייתה לעורר מודעות ואני חושבת שבה הצלחתי ואני גם ממשיכה לפעול באמצעות עמוד תמיכה שפתחתי ובאמצעות הרצאות שאני אתחיל להעביר. המטרה השלישית הייתה לגרום לצוות החינוכי ולחברים בבית הספר להבין אותי. מטרה זו עדיין לא הושגה, אני לא חושבת שכל הילדים וכל הצוות החינוכי יודעים או קראו את הספר, אבל יש בי תקווה שזה עוד יקרה.

היום אני ממשיכה לעשות תרגילי פיזיותרפיה באופן יום יומי. אני עדיין סובלת מכאבים, עדיין עוברת בדיקות וטיפולים ואני לא יודעת להגיד באמת מתי כל זה יגמר. אני ממש מקווה שבעוד שנה אוכל להגיד שאני אחרי כל זה. החלום זה שלי זה שאוכל לצעוק בקולי קולות – “ניצחתי! אני ילדה רגילה לגמרי!”. הלוואי שיום אחד החלום שלי יתגשם, הלוואי שזה יקרה בקרוב.

הספר הדיגיטלי נמצא באתר נטבוק כמו כן ניתן לרכוש אותו בצומת ספרים ובסטימצקי.

“אני מכריחה את הילדים שלי לקרוא וגם אתם צריכים”

שבוע הספר: סיפור ההתבגרות שלי