מאת רחלי אורן.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים

עוד פעם מריבה על שיעורי הבית? עוד ערב שמסתיים בטריקת דלת? היועצת המשפחתית רחלי אורן עונה על השאלה הנצחית: האם להורים שלנו באמת היה יותר קל לגדל ילדים

כשגידלתי את שתי בנותיי, מעולם לא התמודדתי עם בעיות שינה, מקלחות, סירוב לישיבה סביב שולחן, התנגדות לקימה לביה”ס או התנגדות להכין שיעורי בית. היה ברור שעושים את מה שצריך לעשות. היה מאוד ברור מתי כל דבר קורה, ולא היה מצב שהיה צריך להגיד כל דבר עשר פעמים. הקפדתי שכול אחת תדע מהי האחריות שלה בנוגע לתחומים שקשורים לה, כמו לדוגמה לשמור על סדר במגירות או בתיקים האישים, וגם כשהתעורר קושי מסוים (למשל לשמור על מים חמים למי שמתקלח אחרי), אלה היו קשיים שמיד נפתרו, כי דיברנו והחלטנו על הדברים יחד. התקשורת בינינו הייתה פתוחה וזורמת (אגב, היא כך עד היום) ולא היו עונשים. אני לא מאמינה בעונשים וזו לא הייתה השיטה החינוכית שלי כהורה. כשבנותיי עברו את הקו האדום, מצאתי דרכים לפתור זאת דרך המון אינטואיציות אישיות.

דור ההורים של היום, לעומת זאת, הוא דור הישגי. הוא חושב על הדבר הבא, לא נח לרגע, מתקשה לדחות סיפוקים, רץ אחר הטרנד ההורי הבא ועייף יותר (אני טוענת כבר שנים שיש “עייפת הורית”, מעין מחלת הדור). ההורים מתמודדים עם רעשים רבים בכל מסגרת. הם טרודים בעבודה ונמצאים בה שעות ארוכות גם לאחר שהיא מסתיימת באופן רשמי. בדורי, כשהגעתי הגעתי הביתה הייתי רק בבית. העבודה לא נכנסה פנימה. גם כאשר הייתי בתפקידים מרכזיים, הייתה הפסקה מהכול עד שהבנות הלכו לישון. היום זה לא כך. העבודה היא עוד נוכח נוסף בבית.

אני שומעת מהורים כמה הכול קשה – מקלחות, אוכל, ההרדמות. הם רוצים לתקתק ולסיים. יש להם צורך בפרפקציוניזם – שהנישואים יהיו מושלמים, שהילדים יהיו מוצלחים, שהבית יהיה מדוגם, שהכול ידפוק כמתוכנן, וכשזה לא כך, השמים נופלים ויש תחושה של כישלון הורי. ההורות, למעשה, הפכה לקריירה נוספת שדרכה ההורה מגשים את עצמו. בתקופתי ההורות לא הייתה פריזמה שדרכה אני בוחנת אם אני מצליחה. הייתי אימא על כול המשתמע ונטו לבנותיי.

ההורות כקריירה שנייה

במקצועי כמדריכת הורים, אני נחשפת לקשיים ולבעיות המשמעת של הילדים כמעט בכל התחומים, לרוב להורה אין כוח להתמודד והוא מתקשה להציב גבולות, מתעייף מהר, מוותר ומחפש שקט בשקט. למשל, אם הבלגן בחדר של המתבגר מפריע לו והדרישות לא עוזרות, הוא יסדר במקום הילד. כי דור ההורים של היום אינו בטוח בהורות שלו. אם בעבר הורים פחות ידעו, לא נחשפו ליועץ מקצועי והיו בטוחים בהורות שלהם, היום המצב הפוך – יש ידע רב, ישנם מדריכי הורים, יועצים, פסיכולוגים, טיפול כזה או אחר. ההורות הפכה לספקנית, מבולבלת והסיבות הנובעות מרעשים סביבתיים, מהלחץ וממחשבות כמו “אין זמן”, “השבוע עבר מהר ולא הספקנו” ו”היו אירועים לא מתוכננים”.

בנוסף, הגישה ההורית נוטה להיות יותר חברית עם הילדים, אבל במונח “אני חבר של הילד” יש מידה של הרסנות. אנו עדים לכך כאשר ההורה דורש מהילד לעמוד במחויבות שלו, בין אם לבית ובין אם לביה”ס, וכשהילד מסרב זה מקלקל את כל האידיליה שהייתה.

אדונים ומשרתים

מה שהשתנה במהלך השנים זו הגישה החינוכית, איבוד הגבולות הברורים וטשטוש מעמדם של ההורים ומקומו של הילד. נראה כי הכוח עבר אל הילדים וכעת יש משחק של אדונים ומשרתים. ההורים פוחדים מתגובת הילדים בסיטואציות מסוימות, הם יודעים מה יקרה – “הוא לא יסכים”, הוא יעשה בלגן” “היא במלא תעשה מה שהיא רוצה” – ומראש נמנעים ובכך מרחיקים את הגבולות מחוץ למסגרת המשפחתית. כך שהשליטה עברה לילדים.

בתקופה שלי אמרנו “לא” ודאגנו לעמוד במילה, ולהסביר למה לא. לא התחרטנו או אמרנו אחרת כדי לרצות. היום אין כמעט “לא”, יש המון “כן”, כי ה”כן” מביא שקט, פחות קונפליקטים, פחות התמודדות הורית.

אז למרות מה שאולי נדמה, להיות הורה היום קשה יותר מפעם. על אף שיש יותר נוחיות בחיים המשפחתיים. הלחץ והמתח הרב של החיים מאוד משפיע על ההורות. היום הורים יותר חרדים לילדיהם, חוששים מכול תגובה ולכן יותר מגוננים. ההורות הפכה לתובענית ומתקשה להתמודד. הורים מבולבלים וצריכים עזרה ועוגנים.

לכן חשוב לי להעביר מסר לדור ההורים: הורות זו אומנם אחריות גדולה אבל אפשרית ואפילו מספיק שתהא טובה דיה. חשוב לחזור ולהשתמש באינטואיציות ובאינסטינקטים ההוריים, לסמוך על עצמכם, להיות מנהיגים מובילים ולהציב גבולות. גבולות לא מקלקלים יחסים – להפך. הם יעזרו לכם לחזור ליהנות מההורות, ולהכניס שמחה והנאה לתפקיד.

הכותבת היא יועצת משפחתית וזוגית מוסמכת, מנחה ומדריכת הורים, מרצה בנושאי הורות ומשפחה. 

למה ההורים תמיד מרגישים אשמים

“זה אני, הילד שלכם, זה שפעם הרעפתם עליו אהבה”