מאת יעל שר מלמד.
שייך לקטגוריית בלוגים

שבוע אחרי שיעל שר מלמד ובני משפחתה עברו לסינגפור, היא מעניקה את העצות שלה כיצד לעשות את המעבר בצורה הכי קלה לילדים

באוגוסט האחרון קיבל בעלי הצעה שלא יכולנו לסרב לה – רילוקשיין לסינגפור. למה לא יכולנו לסרב? כי רצינו להתאוורר ממה שקורה בארץ, כי הילדים יחזרו דוברי אנגלית לאחר שילמדו בבתי ספר בינלאומיים עם ילדים מכל העולם, וכי רצינו לראות עולם ולטייל במזרח. ובכל זאת, במשך שלושה חודשים וככל שהתקרב המועד, הרגשתי כמו לפני קפיצת בנג’י – לחץ, התרגשות, פחד, שמחה ועצב מעורבבים זה בזה. מין סלט של כל האימוג’ים שבעולם.

לפני שבוע נחתנו בסינגפור, זוג + שלושה ילדים: בת 9, בן 7, בן 3. אחרי שבוע אנחנו מרגישים כאילו עברה לה חצי שנה. אנחנו צובטים את עצמנו ולא מאמינים לטרנספורמציה המוחלטת שעברו חיינו.

רילוקשיין מוצלח תלוי הרבה מאוד בהתבססות והשתלבות טובה של המשפחה בסביבה. במיוחד עבור הילדים, במצב של שינוי צריך לשמור עד כמה שניתן על שגרה. השגרה נותנת בטחון ויציבות ומאפשרת לילדים התבססות חברתית. לכן שלושת הדברים הראשונים שעשינו השבוע הם: לחפש (ולמצוא) דירת קבע, להכניס את הילדים לגן וביה”ס, לאתר עוד משפחה ישראלית עם ילדים פחות או יותר בגילאי הילדים שלנו ולהיפגש איתם. רצה הגורל (או הפייסבוק) ושידכן ביננו לבין משפחה ישראלית ששניים מילדיה לומדים בביה”ס ובגן (הכל באותו מתחם) שאליהם רשמנו את ילדינו מבעוד מועד. וכך ביום הראשון חיכו לילדים בכיתות חברים שהכירו יום קודם, מה שמנע משבר וודאי שהיה קורה אילו לא היו מכירים אף אחד.

אתמול, כאשר חזרו השלושה בהסעה מביה”ס, שיתפתי אותם במחשבותיי ואמרתי להם שהייתי בטוחה שהיום הראשון יהיה להם הרבה יותר קשה, שציפיתי לבכי ממושך, שלא ירצו להיכנס לכיתה ושהופתעתי לטובה מהאומץ והבגרות שלהם. אז בת התשע (שבהתחלה הודיעה שהיא נשארת בארץ עם סבא וסבתא) ענתה לי: “אמא, מה את עושה סיפור מכל דבר?”. אני עושה סיפור?! אז מהשבוע הזה החכמתי רבות והנה מספר תובנות חשובות לגבי מעברים בכלל ורילוקשיין בפרט:

1. תיאום ציפיות ושיתוף הילדים- את ההחלטה לעבור קיבלנו עבור הילדים, לא שאלנו לדעתם. אך בתהליך ההתכוננות אפשר וצריך לשתף את הילדים, על מנת לאפשר להם לקחת חלק בחוויה ולהתמודד עם המעבר. התהליך כלל שיחות הרגעה רבות, גם מאתנו וגם ממכרים ובני משפחה שחוו חוויה דומה, תמיכה של כל המשפחה המורחבת במעבר, צפייה בתמונות מכל הטוב שמחכה להם, יצירת התלהבות מהחוויות וההישגים שכרוכים במעבר. הילדים ארזו לעצמם את הדברים אותם הם רצו לקחת ונפרדו מכל מה שלא היה להם כבר צורך בו. דיברנו גם על הקשיים הצפויים בדרך, בשום שלב לא הבטחנו להם הבטחות סרק או יצרנו תסריט ורוד מדי. שיתפנו אותם מעט גם בחששות ובציפיות שלנו. התחלנו לבנות ביחד איתם את ה”ביחד” המשפחתי החדש.

2. פרידה- הפרידה היא תהליך שמורכב מהרבה פרידות קטנות מהמעגלים החברתיים השונים אליהם אנחנו קשורים, ובהתאם לחוזק הקשר כך תכננו את הפרידה (בשיחת טלפון, פגישה אישית, פרידה קבוצתית וכו’), אבל בכל מקרה היה לנו חשוב להיפרד. כך מצאתי את עצמי בשבוע האחרון לפני העזיבה ובשיא הלחץ מתזזת בין חברות, משפחה קרובה ורחוקה וחברים של הילדים רק כדי להגיד שלום ולתאם ביקורים עתידיים. בדיעבד הבנו גם את הרווח העצום הנלווה לקושי שבפרידה. הפרידה מהווה הזדמנות להבין כמה חשובים ומשמעותיים היינו עבור אנשים קרובים ורחוקים לנו.

3. “כמה טוב שהבאתי את השמיכה הכחולה” (או חפץ מעבר)- ילדים זקוקים לחפצים המוכרים והאהובים שלהם כדי להתנחם בהם ולשאוב מהם בטחון והרגעה. הדבר נכון במיוחד במעברים. תארו לעצמכם אחרי מסע בשתי טיסות לקצה השני של העולם, כאשר הולכים לישון בחדר לא מוכר, כמה היה חיוני לבן השלוש להירדם ולהתעורר כשלצידו השמיכה הכחולה אליה הוא רגיל כמעט מיום היוולדו.

4. התבססות חברתית- תפקידי העיקרי בשבועות שקדמו לנסיעה היה לדחוף את עצמי לכל קבוצת וואטסאפ או פייסבוק של ישראלים בסינגפור. עם קצת דמיון אפשר לשער שבהיעדר משפחה מורחבת, החיים פחות נעימים ולכן חברים הופכים להיות משפחה. בלי בושה, פניתי לאנשים שלא הכרתי, יזמתי, שאלתי, ניגשתי, ביקשתי וכמו שכתב עלי מוהר “מלהתחיל עוד לא נגמר לי”. הישראלים שפגשנו בהם, וגם אלה שעדיין לא אך שמעו מאחרים על בואנו, שמחו לייעץ, להציע עזרה, להרעיף חום ותמיכה ובינתיים הקלו עלינו מאוד את כל תהליך הקליטה.

5. לשמור על שגרה וקשר- ילדים אוהבים שגרות ומסגרות. טוב להם כשיש סדר יום קבוע ודברים ידועים מראש. כאן הבנתי שהדבר הזה נכון גם לגבי האוכל. ילדים לא אוהבים שמזיזים להם את השניצל. הם רוצים לאכול אותו עם תפוחי האדמה כמו שהם רגילים מהבית. הם לא יטעמו את מנת ההמבורגר כי הלחמניה בו שחורה (ממש שחורה!), למרות שיש לה טעם בדיוק כמו ללחמניה לבנה. לכן חלק מהעניין הוא לנסות לייצר עבורם סביבה כמה שיותר מוכרת, גם קולינרית ואת החשיפה לטעמים חדשים לעשות בהדרגה.

חלק מהשגרה הוא גם שמירה על קשר עם המשפחה והחברים בארץ. נכון שאין תחליף לחיבוקים ונשיקות מסבתא, וסיפור שסבא מקריא לקטנצ’יק שיושב על ברכיו, אך אנו משתדלים לעשות את המרב ולנצל לטובתנו את הטכנולוגיה הקיימת לשיחות וידאו יומיומיות. בינתיים עיקר המאמצים הם לנסות לחיות כמו בישראל אבל בסינגפור.

הכותבת היא יועצת חינוכית ומדריכת הורים, בוגרת מכון אדלר. 

“זה אני, הילד שלכם, זה שפעם הרעפתם עליו אהבה”

האם החזרה בתשובה תהרוס חברות של עשרות שנים? אם לא ננסה לא נדע