מאת ניצנית בר-לוי.
שייך לקטגוריית בלוגים

כל כך חיכינו שהיא תגדל קצת, שתהיה עצמאית, שתוכל להיות לבד בבית. נחת, כמו שהפולנים אומרים. והנה זה הגיע: הילדה גדלה והיא בת 11 וחצי, מתבגרת לכל דבר, אישה קטנה עם רצונות ומשאלות. זה מה שרצינו לא? לזה חיכינו.

ועל זה נאמר “היזהר במה שאתה מבקש לעצמך”. אכן היא גדלה ויש לה רצונות ומשאלות משלה, אך כולן, אבל כולן, מסתובבות איכשהו תמיד סביב כסף! “אמא, הסלולרי שלי דפוק, אני חייבת לשדרג”; “אמא, יש בת מצווה וזו חברה ממש טובה, אפשר לתת לפחות 100 שקל?”; “אמא, היום אנחנו נפגשות כל הבנות לסרט וארוחה בקניון…, אה ואני חייבת חומרים להכנת משחק למחר לשיעור אנגלית”. והמדהים הוא שכל הבקשות האלה מרוכזות יחד בשיחה אחת שאורכת אולי חמש דקות על השעון. האמת שלקרוא לזה שיחה זה מגוחך, כי הילדה פשוט “יורה” את כל הבקשות/הדרישות ולאחר מכן מתיישבת מול המחשב – וזה השלב שבו ברור לי שהמשך השיחה יהיה עם עצמי.
רוצים עוד דוגמה לשיחה טיפוסית? בבקשה. “אמא אני חייבת מכנסיים וטייצים”, היא אומרת.”אין בעיה, נקנה”.
הלכנו לקניות והגענו לחנות של לבנים מוכרת וידועה, אך לא נכנסנו ל”היינס”. ואז התחילה הדרמה.
“מה פתאום אנחנו פה? כולן קונות היינס, יצחקו עלי, למה לא היינס?”
“כי היינס מאוד יקרים ובסוף אלו הם אותם בגדים, לא?”
“לא,ממש לא!”, ענתה הגברת ועוותה פרצופה.
“בואי ננסה”, השבתי.
אבל היא ענתה: “אין מצב שאני קונה פה בגדים”.
וכך ניהלנו דיאלוג שלם, שבסופו קנינו בגדים איפה שאני רציתי, אך רק לאחר מסע שכנועים ארוך.
אגב, עד לרגע כתיבת שורות אלה היא טרם לבשה אותם.

כשהגענו הביתה התקשרתי לחברות שלי – אותן חברות שעימן אני מבלה ולצידן מגדלת את הילדים מגיל ינקות, אך בתקופה האחרונה הפכו לסוג של “חבר טלפוני”, כי כמעט לא יוצא לנו להיפגש אלא בעיקר לדבר ולהתייעץ טלפונית כשמשהו מציק לאחת מאיתנו. לאחר שיחה ממושכת הבנתי שהבעיה היא לא רק שלי, אלא של כולן: הילדות שלנו רק בנות 11, אבל הן מסחטת כסף קטנה. הן מחפשות מותגים, מעבירות את הזמן בבילוי בקניונים, ואם לא קניון אז בריכה (שגם זה עולה כסף), ובקיצור, בקצב הזה אצטרך למכור את הבית. מה עושים?
חשבנו וחשבנו ולבסוף החלטנו שכדי שהילדה תבין שלכסף יש ערך ושהוא “לא גדל על העצים”, כמו שאומרות הסבתות, כדאי שנערוך יחד איתה רשימה של הדברים שהיא מקבלת מאיתנו ועולים כסף (חוגים, טלפון נייד, ארוחת צהריים בקניון, גלידה עם חברות ועוד). הילדה תבחר מה חשוב לה ומה לא, בגבולות שלנו כמובן. כך למשל – בשנה הבאה במקום שלושה חוגים יהיו רק שניים, שיחות הטלפון בנייד יוגבלו עד סכום מסוים, וכו’. כך נבנה לנו מעין תקציב, שהיא תנהל אותו. במקביל הוחלט על דמי כיס קבועים, ואפילו חשבנו יחד איך היא יכולה להרוויח קצת כסף (מכירת עוגות, הכנת לימונדה ומכירתה, הכנת תכשיטים ומכירתם). המטרה היא להרוויח ילדה שתהיה מעין שר אוצר, ילדה שתרגיש שסומכים עליה ושיש לה אחריות, ומצד שני תנסה להרוויח כסף בעצמה.
אני חייבת להודות שלהרגשתי פעלנו נכון, אך רק ימים יגידו (ואני מבטיחה לעדכן).עכשיו נשאר לי לקוות ששרת האוצר שלי לא תרצה להיות בעתיד ראש הממשלה.

לפוסט הקודם של ניצנית: דילמת הפייסבוק