גם המפגש הראשוני והכמעט בלתי נמנע היום של ילדינו עם הרשת, הוואטסאפ התמים לכאורה, טומן בחובו סכנה. כדאי להרגיל את הילדים לביקורתיות כבר מגיל צעיר, כדי שיוכלו להתמודד טוב יותר עם הסכנות של הרשת
זה טבעי שאנו ההורים, מודאגים ורוצים בביטחון ילדינו. אנו שומעים תדיר על סכנות ברשת ומכירים את חלקם מכתבות שמתפרסמות בכלי התקשורת וגם כאן, אבל לפעמים, הניסיון ללמד את הילד לעמוד בפני הסכנות האלו, מרגיש כמו משימה חסרת סיכוי, המשולה לעמידה מול גלי אוקיינוס המתנפצים עלינו אחד אחרי השני; הרי יש כל כך הרבה סוגים של סכנות ומורכבויות, והילד יוצא אל החלל הקיברנטי ופוגש בכולם כמעט באחת, ולא בהדרגתיות. אין לנו מושג מהיכן להתחיל ומה לתעדף.
מותר לדבר עם זרים?
נכון, המורכבויות קיימות, אבל אפשר גם למצוא את השורש המשותף להם, ולכוון אליו.
הרשת מנגישה לנו ולילדינו תכנים ואנשים זרים. את אותם הזרים אנחנו וילדינו יכולנו לפגוש גם מחוץ לרשת. כשאנחנו קטנים, מלמדים אותנו שלא לדבר עם זרים שאנו פוגשים. כשאנו גדלים – הביטוי “לפגוש זרים” מתחלף ב”להכיר אנשים חדשים”, אבל האנשים החדשים האלו הם זרים גם כן.
אז מה השתנה? בבגרותנו אנו משתמשים בנסיון החיים שלנו כדי לדעת על מי ומתי לסמוך ואת מי אפשר להכניס לחיינו. יש לנו כלים לאמוד את מידת היכולת שלהם להניע אותנו לכל סוג של פעולה ורגש. ככל שיהיו לילדינו כלים טובים יותר לדעת באילו תנאים עדיף לסמוך על האחר, הם יהיו מוגנים יותר במהלך חייהם – ברשת ובחיים האמיתיים.
ובפשטות ועל דרך השלילה – ככל שקל יותר לזרים להניע את הילדים שלנו לפעולה, כך הילדים שלנו יהיו בטוחים פחות.
מה לאפליקציית מסרים כמו וואטסאפ ולכל זה?
המפגש הראשון של הילדים עם הרשת הוא בדרך כלל השיחה עם חברים באפליקציית המסרים וואטסאפ. זוהי אפליקציה שבה ברוב המקרים, זיהוי החבר איתו מדברים נעשה באמצעות שמירת מספר הטלפון, וככזו היא באמת יותר בטוחה: אנחנו מכירים את החבר, מכניסים אותו לרשימת אנשי הקשר וממשיכים משם. השיח עם החברים נעשה בתחילה דרך צ’אט אחד-על-אחד, או בקבוצת חברים שזהותם ידועה. זו זירה התחלתית שחשוב להסביר לילדים שכדאי להישאר בה זמן מה לפני שממשיכים להעמיק ולהקליק על קישורים שחברים מעלים, ששולחים אותם עמוק לתוככי הרשת, שם מצויים רוב הזרים.
לצ’אט שכזה, כאשר הקבוצה אינה גדולה, יש הקבלה ברורה לשיח מחוץ לרשת עם אותם חברים. אם אשאל את ילדיי מדוע הם כותבים לחבריהם, השאלה תרגיש מיותרת. הם מדברים מחוץ לרשת, ועתה הם יכולים לדבר (ולשתף סרטי וידאו) גם כשהם רחוקים האחד מהשני. נהדר. מהר מאד הילדים מתוודעים לאפשרות הקיימת בוואטסאפ להעלות סטטוס, יכולת שהורים ומבוגרים ככלל לא תמיד מכירים.
הסטטוס הוא התוכן
בדומה לרשתות חברתיות, גם הוואטסאפ מאפשר להעלות תמונה, ולרוב סרטון, באופן זמני, כך שיהיה גלוי לאחרים. בוואטסאפ ניתן לצפות בסטטוסים של אנשי קשר ששמורים אצלי ואני שמור אצלם. ככזה הוא בהחלט אחד הדברים הקרובים ביותר להעלאת תוכן פומבי מבחינת הילדים. אנו המבוגרים לא נוטים להשתמש בו כי יש לנו רשתות חברתיות אחרות עבור הפעולה הזו.
עבור ילדים צעירים רבים, זהו בדרך כלל המפגש הראשון עם העלאת תוכן שאינו מכוון לאדם או קבוצת אנשים מסויימת. ובדיוק כמו בסטטוסים ברשתות החברתיות הם נוטים להשתמש בו לרוב כדי להעלות סרטון המדווח על מעשם ומאפשר להם “לדבר לקהל מאזיניהם”, יהיו מי שלא יהיו.
מהי המקבילה של זה בחיים האמיתיים? לצעוק ברחוב? לתלות מודעה (שהיא משמעות המילה “פוסט” בעברית)? לכתוב כתבה בעיתון השכונתי? מתי, לפני ימי האינטרנט, ביצענו פעולה שכזו בתדירות שכזו?
לעצור לשאול “למה”
המעניין מכל הוא לשאול את עצמנו ואת ילדינו “למה”. מדוע אנו מעלים תוכן לסטטוס? מי אנו רוצים שיראה אותו? מדוע אנחנו רוצים שיראו אותו? האם יראו אותו אנשים שאיננו מעוניינים שיראו אותו? השאלות האלו עוזרות להכין את ילדינו לעולם של רשתות חברתיות מלא אנשים זרים.
חשוב בעיני לנסות ולהתעקש על תשובה. ראשית, כי איננו רוצים שילדינו יעשו משהו “על אוטומט”. כל דבר שאנו עושים ללא מחשבה מקל על זרים להניע אותנו לפעולה. שנית, כי חוסר התאמה בין הקהל לתוכן, יכול לתת מידע פרטי לאנשים לא רצויים, וגם זה עלול לפגוע בביטחון הילדים.
וחשוב מכל בעיניי – אם ילדינו ישאלו את עצמם “למה אני מעלה סטטוס”, יגדל הסיכוי שכשהם יסתכלו על סטטוס של האחר, ובהמשך הדרך על תכנים מכלל הרשת ובתוכה הרשתות החברתיות, הם יעצרו וישאלו “מדוע הוא כותב את מה שהוא כותב”, “מדוע הוא אומר את מה שהוא אומר”, או “מהי המשמעות של התוכן הזה”. כאשר לא תהיה להם תשובה, תהיה להם אולי ציפייה לדיאלוג כדי לקבל אותה, או שפשוט יתעניינו פחות בתוכן הזה. עצם העצירה לשאול “מדוע” מקשה על האחר להניע אותם לפעולה. ופה טמונה הלמידה ובהמשך – ההגנה.
לתרגל את היכולת לבחור במה לצפות
האינטרנט יציף אותם בסופו של דבר בתכנים שאנשים אחרים כתבו. הדרך לעמוד בפרץ הזה היא להחזיר להם את הכוח כקוראים וכצופים, את הכוח לבחור במה לצפות, להטיל ספק ולתרגל ביקורת. הדרך לשמר את הכוח הזה היא לזכור לשאול את עצמנו “מדוע”. מדוע אחרים העלו תכנים? מדוע אני מעוניין לצפות בתכנים האלו? והדרך הטובה ביותר לזכור לשאול את עצמנו תמיד “מדוע”, היא לתרגל את השאלה הזו גם לגבי התכנים שאנו עצמנו מעלים.
ככל שנוודא שילדינו מבינים מדוע הם משגרים תכנים לעולם, הם בסופו של דבר גם יהיו מוגנים ובטוחים יותר אל מול התכנים והאנשים הזרים שהרשת מכניסה אל עולמם בקלות כזו.
הכותב הוא אב לשלושה, שירת בעבר בתפקידי הוראה טכנולוגית והיום משמש בתפקיד בכיר בחברה בין-לאומית לפיתוח מוצרי הגנת סייבר. מחבר הספר “דרך הדלת: כך לימדתי את ילדיי בטיחות ברשת”, הוצאת קינמון
אולי יעניין אתכם גם:
