מחקרים בארץ ובעולם מדברים על ירידה משמעותית ברווחה הנפשית של בני הנוער. מצד אחד כדאי להכיר את הגורמים הרבים לכך ומנגד את הכלים וההתנהגויות שיכולים לעזור להם לצמוח ולהתרומם
לאחרונה יצא הממונה על שירות הבריאות הכללית בארה”ב באזהרה על כך שהרווחה הנפשית של הילדים והנוער נמצאים בירידה. כלומר, הילדים שלנו – גם אם אנו מקישים מהמצב של ילדי ארה”ב – פחות מאושרים, יותר חרדים ודואגים ואם תרצו לסבר את האוזן הרי שהנתונים בארה”ב בהחלט מדאיגים: בשנת 2020, פרסם המרכז לבקרת מחלות בארה”ב דו”ח המסכם עשור, והראה כי יותר ויותר בני נוער דיווחו על “רגשות מתמשכים של עצב או חוסר תקווה ונמנעו מהשתתפות בפעילויות הרגילות שלהם”.
גם שיעור התאבדויות עלה ב-40% בין 2009 ל-2019, ומספרם של אלו ששקלו להתאבד עלה ב-36%.
האושר רחוק מאי פעם
גם בארץ המצב לא מזהיר. מחקר של אוניברסייטת רייכמן מצביע על כך שאחד מתוך 5 ילדים סובל מחרדות, ואני יכולה להעיד כי בשטח מספר רב של יועצות, פסיכולוגים ומטפלים רגשיים מספרים כי שיעור בני נוער הנמצא במצוקה רק הולך וגדל. ובאותה נשימה הם מציינים כי למערכת אין כרגע מספיק כלים על מנת להתמודד עם המצב.
מדוע הילדים פחות מאושרים?
הסיבות, כך מסתבר, הן רבות. האזהרה שפורסמה בארה”ב, וכן דו”ח האושר העולמי התריעו כבר ב-2019 כי הבעיה העיקרית היא המסכים. אזהרות אלו מתייחסות לשעות הרבות בהן נמצאים הילדים ברשתות (בעיקר בזמן החופש הגדול) ומגובות על ידי מחקרים המראים כי שעות רבות ברשתות משפיעות על חלק מהילדים בצורה שלילית, החל מבעיות בריאותיות שונות ועד לדימוי עצמי שלילי, וכן עלייה בתחושות הבדידות והחרדה.
אווירה של אלימות גואה
בנוסף לכך, גם האווירה הכללית ברחוב הישראלי משפיעה על הילדים. ובימים אלו האווירה הולכת ונעשית יותר ויותר אלימה, יש הקצנה הן במרחב הפיסי והן ברשת. תופעות כגון: הטרדות מיניות, אלימות ובריונות נמצאות, לצערינו הן מחוץ לרשת והן ברשת, והילדים נחשפים אליהם.
נוסיף לכך את ההשפעה שיש ללחץ ולמתח, כאשר אלו באים לידי ביטוי לא רק מהמצב הפוליטי מדיני המקומי אלא גם מהיחסים שבין הורים וילדים. בארה”ב מדברים כעת יותר ויותר על הרצון שלנו, ההורים, שהילדים יהיו מאושרים ללא הפסקה. במקביל מופעל עליהם לחץ להצליח בחיים הן מבחינה חברתית, לימודית, ועוד. גם אנחנו שותפים ללחץ הזה במקרים רבים – חשוב לנו שישיגו ציונים גבוהים, שיצליחו, שיהיו מקובלים. הילדים עצמם, אגב, מדברים על הלחץ להצליח ברשתות – לזכות בלייקים רבים, להיות מפורסמים ועשירים. מבחינתם זה נראה כתהליך “אינסטנט” שבו “מגלים” מישהו והוא הופך למפורסם. הבעיה היא שלא ברור להם איך זה קורה בשטח, והם די מבולבלים סביב העניין.
התפיסה הטיפולית גורסת כי במקום לנסות שהילדים יהיו מאושרים כל הזמן עלינו לתמוך בכך שירגישו שלל רגשות – כן, גם רגשות שלילים, כמו כעס, עצב ואפילו כישלון – ולעזור להם להתמודד עימם.
כשאנו מחברים את כל אלו לחופש הגדול ברור כי אנחנו נמצאים בבעיה. החופש הגדול, מצד אחד, כשמו כן הוא: זמן ליהנות מחופשה, מפנאי, לנוח ולעסוק בדברים אחרים. ישנם מחקרים שמדברים על כך שבחופש, על הילדים ליהנות כפי רצונם היות שלשם כך הוא נועד. מאידך, ישנם מחקרים שמראים כי חופש גדול וגיל ההתבגרות יכול להביא להגברת החשיפה לסכנות וסיכונים, בעיקר כי זהו הגיל שבו הילדים פועלים, פעמים רבות מתוך לחץ חברתי או חשיבה אימפולסיבית וללא שיקול דעת מיטבי.
במצב הנוכחי בו אנחנו נמצאים כיום באמצעו של החופש הגדול, כאשר המדינה סוערת וגועשת והמתח מורגש בכל מקום, והמבוגרים אינם יכולים להבטיח איזשהו עתיד בטוח, כדאי שנעצור לרגע ונפנה מבט לילדים שלנו. זה הזמן לעזור להם לצלוח את התקופה הזאת, ולדאוג לרווחה הנפשית שלהם.
אמפטיה, תמיכה ומשמעות
לשם כך, עלינו קודם כל להבין, בינינו ובין עצמינו, שעם כל הרצון הטוב הילדים לא יכולים להיות מאושרים כל הזמן, וחלק מהתפקיד ההורי שלנו הוא כמו שכבר ציינתי, גם לאפשר להם וללמדם להתמודד עם שלל רגשות ביניהם גם תסכול, עצב, כעס, חוסר בטחון או דאגה.
לשם כך כדאי לשוחח עם הילדים, מדי יום, ולנסות להבין מה עובר עליהם, איך הם מרגישים. זה המקום גם לפתח אמפטיה ותמיכה, ולהיות פחות ביקורתיים ושיפוטיים. אפשר ורצוי אף להכניס ליום-יום שלנו הרגלים הקשורים לעולם הפסיכולוגיה החיובית, למשל: לברר עימם מדי יום איזה דבר חיובי היה לך היום?
כמובן שחשוב גם ניהול נכון של זמן מסכים (ועל כך כתבתי בהרחבה בטורים הקודמים שלי). בנוסף, אחד הדברים שיכולים מאד להשפיע לטובה הוא להכניס ליום יום של הילדים שלנו עשייה עם משמעות – פעילות התנדבותית או כל פעילות אחרת שנותנת להם להרגיש נתינה לאחר. פעילות כזאת תאפשר להם להכיר ביכולות שלהם, להכיר מהו ערך הנתינה, לצאת קצת מעולמות “האני, העצמי והסלפי”, לראות את האחר, ולחוש אמפטיה. ובימינו זהו המצרך הכי בסיסי שדרוש הן לנו, והן לילדים שלנו.
הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, עיתונאית ומנכ”לית האתר ״עשר פלוס״
