דווקא עכשיו כדאי להפחית שימוש במסכים

חוסר הוודאות שמסביב גורר אותנו ההורים, לשימוש תדיר יותר במסכים. בו בזמן אנחנו מטיפים לילדינו שירדו מהמסכים. זה דווקא הזמן להרים ראש, לתווך לילדינו את המציאות הסבוכה ולבסס קשר נטול מסכים

אנחנו נמצאים רגע לפני שביתת בתי הספר היסודיים  והתיכונים. הכותרות זועקות” האם תהיה שביתה או לא?”, ואנחנו ההורים הלחוצים עוקבים אחר החדשות במתח, מנסים להבין אם יש או אין לימודים מחר, והאם יש או אין לנו סידור לילדים. וכל זה בתקופה נפיצה כשהתחושה במדינה כרגע היא של ערב פיצוץ. תחושה של בלגן, עצבים, מתח גדול שמשפיע על ההתנהלות היום יומית שלנו הן מחוץ לבית (החל בפקקים מטורפים בכבישים, דרך אלימות שהולכת וגואה, השיח הלא מכבד בדיונים בכנסת, ועוד), והן בתוך הבית, אל מול הילדים שלנו.

גלישה מהירה לשיח פוגעני

חוסר הוודאות הקיים במדינה בימים האחרונים משפיע עלינו, ההורים, אם נרצה בכך או לא גם מבחינה ריגשית: מבחינת רף הריכוז שלנו, ההשפעה על מצבי הרוח, וגם ברמת הסבלנות שלנו לאחר. זה יכול לבוא לידי ביטוי באמירות לנהג בכביש, או בשיחות בקבוצות הוואטסאפ של ההורים, בין אם קבוצות הגן ובית הספר, הקבוצה של החוג, או הקבוצה של ההסעות לחוג. אנחנו אמנם מסבירים לילדים שלנו שוב ושוב עד כמה זה חשוב שהם יתנהגו זה עם זה בכבוד, מעירים להם שזה לא בסדר שהם עושים סקרים הזויים בווטסאפ זה נגד זה , ממציאים סטיקרים מעליבים, ופוגעים זה בזה אבל גם אצלנו ההתכתבות בין ההורים בימים אלו , בפייסבוק, באינסטגרם ובווטסאפ, הן לא תמיד מקור לגאווה. מספיק שאחד ההורים לא מסכים עם הורה אחר, ומהר מאוד השיחה הופכת לתוקפנית, מזלזלת או פוגענית.

הצורך להתעדכן חזק מאיתנו

ואין ספק כי כל אלו משפיעים גם על מערכת היחסים שלנו עם הילדים. חוסר הפניות שלנו באה לידי ביטוי בכך שלא פעם אנחנו מוצאים את עצמינו מדברים עם הילד ובו זמנית גם מנסים להתעדכן בחדשות, עונים לווטסאפ או למייל, צופים בסרטון זה או אחר ובין לבין גם גולשים באתרי חדשות כדי לבדוק מה התעדכן. ואם אף אחד לא שלח אלינו מייל או סמס בשעה שבה אנחנו מחוץ לבית אנחנו נלחצים כי אולי הפסדנו משהו, ומיד פותחים את הסלולרי כדי לבדוק שהוא תקין. בעודנו מדברים בדאגה על עולם הילדים והצורך שלהם בחינוך, בשפה וביחס, ובמיוחד בחשש בנוגע לשעות הרבות שלהם מול המסכים, מתי בדקנו לאחרונה מה קרה איתנו ההורים?

מה בעצם קורה מסביב?

הילדים שלנו רואים את כל זה, וחשים את המתח, העצבים והלחץ אצלנו בבית, וחלקם נחשפים למצב המדיני והפוליטי גם בסרטונים שהם רואים בטיקטוק רק שלא תמיד הם מבינים באמת מה קורה, למה, ומה עושים. הם מרגישים שקורה משהו אחר, שונה, מטלטל אבל הם לא יודעים אם זה דבר טוב או רע, איך לפענח את זה, ומה זה אומר מבחינתם. נוסיף לכך את היעדר השיחה בבתי הספר – שם נמנעים כמעט לחלוטין מלתווך את המצב, נזהרים כמו מאש מעיסוק בהפגנות ובקיטוב ברחבי הארץ.

במצב הנוכחי רובנו הגברנו את השימוש במסכים. בזמנים כאלו אנחנו נכנסים לרשתות בעיקר כי ברור לנו שאנחנו חייבים להתעדכן, וכי דברים עלולים להשתנות מהרגע להרגע.

במצב קצה כזה ההתנהגות הכפולה שלנו, זאת שבאה לידי ביטוי ביום יום, שבה לעיתים אנחנו אומרים לילדים שלנו משהו אחד ועושים בדיוק להיפך, לא באמת עובדת יותר. בעיקר כי ילדים מושפעים מהתנהגות הוריהם ולא רק מדיבורים, ולכן כל עוד נדקלם מולם דבר אחד, ובפועל נתנהג בצורה שונה – דבר לא ישתנה.

זה הזמן לשוחח, להרגיע ולהרגע

הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמינו: האם אנחנו רק מטיפים להתנהגות נכונה או גם מציגים בפניהם  דוגמה אישית? ועכשיו, זהו בדיוק הזמן המתאים לכך בדרך הכי פשוטה. זהו הזמן שלנו לנשום עמוק, לתווך לילדים שלנו מה שקורה (בהתאם לגילם, כמובן), ולנסות בד בבד להרגיע אותם, ולשים לב למה שאנחנו משדרים להם. זהו הזמן לשים לב להתנהגות שלנו עצמינו, לעצור לרגע בכל הכאוס ולבדוק עד כמה אנחנו חסרי מנוחה, האם יש או אין לנו סבלנות? לשוחח עימם על מה שקורה, ועל התחושות שלהם, לנסות להרגיע אותם, ובעיקר להשאיר זמנים ללא מסכים בהם נסתכל על הילדים ובאמת נקשיב להם.

הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, עיתונאית ומנכ”לית האתר ״עשר פלוס״