התקפת החמאס הפרועה והאכזרית, השאירה את כולנו כואבים ואבודים. אין אזרח במדינה שלא קשור לנפגעים, חטופים, נעדרים. אין דרך להכיל את הטראומה המשותפת הזו. במצב כזה עלינו לנצל את משאבי החוסן הנפשי שלנו כדי לעזור לילדנו להתמודד. נירית צוק עם כמה עצות מועילות
אנחנו בעיצומם של ימים נוראיים. הצער, העצבות והכאב, קשים מלהכיל ואין דרך להסביר אותם במילים. הלב נחמץ ממבול הידיעות והסרטונים המשודרים ללא הרף ברשת ובמדיה. מספר הנרצחים, הנעדרים, הפצועים, השבויים, הוא בלתי נתפס. סיפורי הגבורה, סיפורים של אנשים על הקרובים להם והעדויות הקשות של הניצולים – כולם בלתי ניתנים להכלה. רובנו מתהלכים משבת בבוקר כסהרורים, לא מוצאים את נפשנו, לא מצליחים להבחין בין יום ולילה. אנו לא מצליחים להסביר לעצמינו את גדול האסון, מדממים כפצע פתוח, מבלי יכולת לתפקד.
במלחמה הזו אנחנו דור ההורים
אני חייבת לציין בנימה אישית, כי במלחמה הנוכחית, בניגוד למלחמות אחרות, דור ההורים הוא אנחנו, בני הדור שלי. ההורים הם החברות והחברים שלי, והחיילים או הצעירים הם ילדים שאני מכירה מרגע שנולדו, החברים הכי טובים של הילדים שלי. ומאחורי כל אחד מהם עומדת משפחה מודאגת שמתפללת לשלומם ולשלום כולם. קרובי משפחה, חברות וחברים – לכולנו יש ילדים בצבא. לחלקנו ילדים שהיו במסיבה, לאחרים ילדים ומשפחה שנמצאים בשטח כחיילים או הוזעקו בצו 8. ואם כל זה לא מספיק הרי שחלק גדול מהם הולכים בימים האחרונים להלוויות או מחפשים נעדרים. והלב זועק.
האסון הולך ונותן את אותותיו, ואין בית בישראל, שאינו קשור או מכיר מישהו שנפגע בצורה זו או אחרת. בין החטופים, ביתה של החברה הטובה שלי. הכאב לא אנושי, והמוח לא מעכל.
כולנו, ילדים, נשים, גברים וצעירים שנמצאים בעיצומה של טראומה מטלטלת, בלתי נתפסת, אכזרית. כל מלחמה היא קשה, על אחת כמה וכמה טבח שכזה. טבח שהעולם ראה כמותו רק בשנים קדומות וחשוכות, ולא האמנו שיכול לקרות בדור שלנו, בארץ שלנו. טבח שיש בו את כל האלמנטים של רוע אנושי, ואכזריות שאינה יודעת גבול: ביזה, שריפה, התעללות, הרוגים, שבויים.
הנחות בסיס נשברו לנו
ובכל האירועים האלו אין ספק כי הצורך והרצון להגן על הילדים שלנו הוא הדבר הכי בסיסי. זה רצון טבעי, מוכר. כל הורה לחייל או חיילת דואג. זה תמיד היה כך אבל הפעם התחושה חזקה מכל. זו לא רק הדאגה לשלומם של החיילים, הנעדרים והשבויים שקורעת את הלב אלא גם התחושה שאנחנו נמצאים לבד במערכה. התחושה שאין עם מי לדבר. בעיקר כי מעבר לכאב שבאירוע הזה, נשברו עבור כולנו כמה מיתוסים בסיסיים, כאלו שגדלנו עליהם. למשל, המיתוס הזה של הצבא הכי חזק ומגן שהנחילו לנו מגיל צעיר. ילדים נעדרים, הורים לילדים חטופים שבמשך כמה ימים אף אחד לא הגיע לדבר איתם, והם למדים מהרשתות מה קורה עם הילד שלם. ציוד שחסר בבסיסים ובין השאר גם אוכל, נעליים, ועוד. הצבא הזה הוא הילדים שלנו, ואם הוא לא חזק ומגן, ואם אין להורים עם מי לדבר, אין נתונים, לא עונים לטלפונים, עם מה אנו נשארים?
מה אפשר לעשות בבית?
לחלקנו יש עדיין, יחד עם הילדים החיילים, גם ילדים צעירים בבית, והניסיון להגן על אלו בהחלט קשה. קשה שלא לשבת אל מול החדשות או להיכנס בכל רגע לאפליקציה זו או אחרת. קשה שלא לצפות בסרטונים, קשה לנסות לתווך ולהציג עבורם שגרה שפויה כי שום דבר לא כרגיל, ולמי יש סבלנות בכלל? הלב נחמץ, זועק, המוח לא קולט, כי אנחנו נמצאים במצב בלתי אפשרי. כל אחד מאיתנו, כל אחד מבני המשפחה עשוי להגיב אחרת – הצטיידו ברכות ובחמלה.
המצב גם עלול להימשך זמן. ברמה האישית והמשפחתית בואו נדאג לעצמנו כדי שנוכל לתמוך ולהיתמך – בואו לא נשכח לאכול טוב, לישון ולנוח וגם להיות בתנועה, להיות עסוקים ולשמור על קשר עם חברים וקהילה. כל אלה הם נכסים בעלי ערך לימים הקשים הללו.
אין דרך להתנתק מהרשתות ומהחדשות אך כדאי להימנע מלצפות בסרטוני זוועה. הם נשארים בתודעה הרבה יותר ממה שאנו חושבים. במאמר אחר כתבתי על הנזק של טיק טוק, אינסטגרם וטלגרם והצורך לצמצם את המידע הנוראי שהילדים צורכים בהם. מוזמנים לקרוא אותו בלינק.
אחד הדברים המעודדים כרגע הוא תחושת הסולידריות המטורפת שעולה מחדש. המוני מתנדבים, מבוגרים וצעירים שמציעים עצמם לעזרה ותרומה. בלי סוף הודעות על מוקדי התנדבות ברשת. המון יוזמות, לעזרה מילדים קטנים, ועד לקשישים – כולם רוצים לעזור, לתרום. ההיענות מדהימה, ומחממת את הלב. עודדו גם את המתבגרים לקחת חלק, כל אחד לפי רצונו ולפי מה שמתאים לו. מידע רב נמצא בקבוצות הווטסאפ האזוריות והשכונתיות.
עם ישראל מראה את הצד היפה שלו בכל מיני יוזמות חיוביות ומרגשות, ואט אט נראה שגם צה”ל מתאפס על עצמו ושולח מסרים אופטימיים יותר. ולא נותר אלא לקוות שנצליח לאסוף את עצמינו כמה שיותר מהר, נגלה אמפטיה לאחר ולמה שעובר עליו, נראה לילדים שלנו כי אנחנו חזקים ואופטימיים גם עבורם, ובעיקר נמשיך לשמור על רוח הסולידריות, השיתוף והתמיכה.
יש גם מי שמוצא מזור בכתיבה, בהתבטאות, בלהוציא מה שמתרחש בנפש פנימה. אתם וגם הילדים עשויים למצוא בזה דרך לפורקן רגשי. עודדו אותם לכך.
הנה אחד השירים שנשלחו אלי, מאת שירה בן ארצי פלום:
אני מכסה לך את האצבעות, שלא יהיה לך קר
הלוואי ויכולתי לכסות את הרוע שבחוץ
מחבלים מזדחלים אל תוך החלומות שלך,
ילדים שכבר לא יחזרו הביתה.
חזרי לישון, הכל בסדר, אני אומרת
לא נכון, אני משיבה.
אז אני מכסה לך את הבהונות, שלא יהיה לך קר
השאלות שלך גדולות ואת קטנה כל כך
אני לא מבינה למה, אמא, את אומרת בדמעות,
הרי אנשים לא נולדים רעים.
בתקווה לימים רגועים ושקטים יותר, ולבשורות טובות.
הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס” ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער.
אולי יעניין אתכם גם:
