הסללה מגדרית מגיל צעיר

הסללה מגדרית קיימת כמעט בכל מקום ובכל תחום. כהורים הרוצים לחנך את ילדיהם לערכי שוויון, עלינו להרכיב משקפיים בוחנות ולהעלות את המודעות לאי שוויון מגדרי. לדבר, לכתוב ולפעול – זה מה שיעשה הבדל

החודש התקיים בעיר שלנו שבוע החינוך. לצד מפגשי שיח בנושא ” שיוויון מיגדרי” ו”אי השיוויון מתחיל כבר בגן”, זעקו מהדף שני אירועים: טורניר כדורגל לאבות ובנים,  וסדנת הגנה עצמית והעצמה לנערות ואמהות. האירועים האלו, בניגוד למפגשי השיח, זכו לפרסום רב לפני ואחרי ברשתות ובעיתונות המקומית. בלי לחשוב בכלל, עד כמה הם סותרים את מפגשי השיח.

דוגמא אישית עובדת

כהורים, לא פעם אנחנו תוהים איך לחנך את הילדים שלנו לשיוויון, לערכי הליברליזם, חופש ותחושה שהשמים עבורם הם הגבול. התשובה בהורות טמונה תמיד במה מציגים להם בפועל. לא משנה מה נאמר להם, הרבה יותר חשוב איך ננהג.

ערך העל אצלנו בבית הוא שכולם שווים. בנים, בנות, נשים וגברים. כולם.ן יכולים ועושים הכל. אבא ואמא עובדים במשרות כמעט שוות ערך (ונעדרים מהבית בערך אותו הדבר), במשימות הבית כולם שותפים, אבא מבשל ואמא קודחת (גם בראש, אבל גם במקדחה כשצריך), וכולם עושים את שלושת הכפ”ים: כלים, כביסה ופליית כינים. גדלתי בתחושה שאני יכולה להיות כל מה שארצה ובהתאם לכך קיבלתי את ההחלטות בחיי הבוגרים.

מי קובע מה עדיף לבנים או לבנות?

בשלב מסוים בהתבגרות גיליתי את המציאות. כחיילת, וכסטודנטית באוניברסיטה בעבודה, ואפילו במקומות שאליהם הגעתי כמתנדבת. גיליתי מן “ענן” שלפעמים נראה, ולפעמים פחות. לפעמים הוא מעוגן בחוק, ולפעמים מופיע כתגובה מיותרת של אדם כזה או אחר, בדרך כלל מהסוג הגברי.

ה”ענן” הזה מדגים מבלי שנבקש מה עדיף לילדה לעשות ומה עדיף לילד. החל ממסיבות הסיום בגן, דרך החוגים כשכבר מגיל ארבע קובעים שבלט או התעמלות אומנותית מיועד לבנות, כדורגל וכדורסל לבנים. הכל מעוצב בהתאם בהזמנות שמקבלים ההורים: לקייטנות בתחום האומנות והבישול – נקבל הזמנה בורוד ונצנצים, ובתחום הספורט או מדעים נראה בנים בצבע הממותג המתאים. כחול אם תהיתם.

כשמתבגרים זה מחמיר כמובן. ההסללה נסתרת עוד יותר. כבר לא נסומן בורוד, אבל בכנסי “היי טק” לנוער המציגים הם ברובם גברים. בהמשך גם במרחב הציבורי נראה רוב גברי. אחוז הנשים הארצי במועצות העירוניות הוא 16%, אחוז ראשות מועצה נמוך עוד יותר. ואי אפשר שלא להזכיר את הממשלה הנוכחית שבה נעלמו נשים חכ”יות, שרות ומנכ”ליות משרדים.

בודדה בחוג אלקטרוניקה

כמה התרגשתי כשבכורתי הגיעה הביתה עם ברושור של חוג אלקטרוניקה, נלהבת לספר מה ייבנו שם. היא הייתה שם בודדה, ילדה בת שמונה עם שמונה בנים שאת רובם לא הכירה, ועבורה זה לא החזיק מעמד. המציאות אמרה לה יפה “זה לא המקום שלך כאן”. כמה תסכול הרגשתי עבורה וכמה כאב לי לגלות שלמתנ”ס בלב שכונה חדשה וצעירה לא הגיעו בנות לחוג כל כך מעניין. אבל היי, לפחות זה פתח את עיני.

כולנו יודעים שחינוך שעובד הוא חינוך שרואים אותו. בדיוק כפי שאי אפשר לדרוש סדר וארגון בסביבה מבולגנת  (ניסיתי – לא עבד לי), כך אי אפשר לחנך לשיוויון, במקום בו מוצגת כל הזמן אפליה והסללה מגדרית.

מצד אחד, אנו מדברים על פלורליזם ושוויון, ומצד שני, רואים בשטח מה נכון ומתאים לבת ומה לבן. זה טבועי בנו עמוק, וכדי לזהות את ההסללה, אנו נדרשים להיות מאד חדי אבחנה. למעשה נדרש מאיתנו לבחון את כל החיים שלנו במשקפיים בוחנות כדי לזהות את ה”באג” המוטמע עמוק באישיות החברתית שלנו.

מה אפשר לעשות?

אם אתם רוצים לפעול בנושא – יש איפה ויש איך.

הצעד הראשון שעליכם לעשות הוא להרכיב משקפיים שבוחנות כל דבר תחת זכוכית מגדרית. אם זיהיתם משהו כזה, אבל לא נעים לכם לדבר עליו, ואתם מרגישים קצת טרחנים, או טרחניות, תדעו שהמשקפיים עבדו מעולה!

הצעד השני הוא להפסיק להרגיש לא נעים לדבר, או לכתוב על הנושא המגדרי. ככל שנדבר ונכתוב יותר – יותר אנשים יצטרפו לשיח, ונרחיב את מעגלי המודעות.

אם עברתם את שני הצעדים הללו, או שאתם מרגישים שקשה לכם לעשות את צעדים 1 ו-2 לבד, הצטרפו ליוזמות בתחום וחפשו א.נשים כמוכם. לדוגמא, מיזם 5050, יוזמה של יעל יחיאלי,  שמקדמת שוויון מגדרי במוקדי קבלת ההחלטות ומעלה תכנים מעניינים, או הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הורות במודעות מגדרית של דפנה פייזר.

שתפו פוסטים בנושא, או כתבו בעצמכם כשתראו הדרה או הסללה לא ראויה ועזרו לייצר מציאות חדשה שבה נראה יותר נשים במוקדי קבלת ההחלטות.

אנו עומדים בפני בחירות עירוניות באוקטובר הקרוב. זו הזדמנות לעודד נשים בעיר מגוריכם לקחת חלק פעיל בבחירות העירוניות. בואו נתאחד: בואו נעזור לנשים שכן בוחרות לשים את עצמן בפרונט, נשתף ונהדהד את המסר, רק כך נצליח לקדם ולגוון את השיח ברשתות ובמציאות שלנו ושל הילדים והילדות שלנו.

הכותבת היא פעילה חברתית, אמא לשלושה וממובילות קבוצת 5050