כבר 120 יום שהתיכוניסטים לומדים בניוטרל. נבחנים כרגיל, לא מקבלים ציונים ולא תעודות סוף שנה. הסכסוך המתמשך מסיג את מערכת חינוך לאחור והתלמידים משלמים את המחיר. דרוש פתרון מיידי
אמא שלי עוד יותר עצבנית ממני על משרד החינוך ואין לי דרך להרגיע אותה. “מה זאת אומרת ‘אלה לא קיבלה תעודה’?”, היא שואלת אותי. אני מסבירה לה שאלה לא קיבלה תעודה ביום שלישי בגלל סכסוך בין משרד האוצר לארגון המורים. סכסוך שבגללו אלה גם לא קיבלה ציונים מזה ארבעה חודשים על כל המבחנים שהיא ניגשה אליהם, 14 במספר, בחמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות אנגלית, תנ”ך ועוד.
תעודה זה גם טקס משפחתי
זה כבר ממש מעצבן את אמא שלי. העובדה שהנכדה שלה מסיימת כיתה י’ ולא תקבל תעודה מעבירה אותה על דעתה כי יש טקסיות בקבלת תעודה.
אמא שלי, בטקס קבוע מאז כיתה א’, יושבת עם אלה נכדתה , קוראת כל סעיף בתעודה ותמיד נותנת לה את התחושה שהיא הכי גאה בה בעולם. גם אני ואלה קוראות את התעודה ביחד ואני ומדגישה לה איך ההשקעה שלה משתלמת. אני לא איזה TIGER MOM שמסלילה את הילדה לאוניברסיטת הרווארד אבל כן חשוב לי שהיא תראה שהשקדנות והמאמצים שלה נושאים פירות.
כאם אני רוצה שהיא תבין שבחיים, לרוב אין קיצורי דרך ואם היא רוצה משהו היא תצטרך להשקיע ולהתמיד. ואני רוצה לחגוג איתה את ההישגים שלה וגם לדעת איפה צריך לחזק. למה זה יותר מדי לבקש?
התלמידים הם בני ערובה
זה פשוט לא נתפס שמזה 120 יום (!) הבת שלי וכל תלמידי התיכונים לומדים למבחנים בניוטרל. במשך כל החודשים האחרונים אני רואה אותה קוראת בספרים ובמחברות – בין הדרכה בצופים וישבצ”ים – מאזינה בערוץ יוטיוב למורה שמסביר איך לפשט נוסחאות, ומסמנת במרקרים קטעי קריאה שלמים וחוזרת ומשננת אותם וכל זה חסר תוחלת כי בסוף היא לא יודעת אם הלך לה במבחן. לפעמים יש לה “תחושה” שהיא קיבלה ציון טוב כי היא השוותה תשובות עם חברות, אבל היא לא באמת יודעת. ציון הוא דבר בסיסי שלא אמור להיות ניחוש!
כאמא, זה מ ט ר י ף אותי שהשנה מסתיימת בקול ענות חלושה ושתלמידי התיכונים במדינה הם בני ערובה במו”מ כושל שלא רואים את הסוף שלו בין האוצר לארגון המורים.
בסקטור הפרטי כבר היו עפים ראשים
המצב הזה הוא חסר תקדים. לראשונה בתולדות המדינה ילדים בתיכונים לא מקבלים ציונים ותעודות במשך חודשים שלמים. נשאלת השאלה איפה הממשלה בכל הסיפור הזה? בסקטור הפרטי כבר מזמן היו מתעופפים ראשים על חוסר תפקוד, אבל מבחינת המדינה, תלמידי תיכון שלא מקבלים ציונים ותעודות הם בתחתית סדר העדיפויות.
אני שומעת אנשים הטוענים כי ארגון המורים אשם בכך שהוא מפריז בדרישות שלו. ואני אומרת שזה אינטרס חד ומובהק שלנו כמדינה שמורים יתפרנסו בכבוד ויוכלו לסגור את החודש. זאת עבודה שלא מסתיימת בין כותלי בית הספר. זו עבודה שכוללת טלפונים של הורים שמתקשרים להתייעץ אחרי שעות ביה”ס כי הילד שלהם מדשדש בציונים, או שהוא על סף חרם, או שהמורה לא נתנה לו להקריא בזמן שיעור היסטוריה וההורה רוצה להבין למה המורה פסחה על הילד שלו. וזו עבודה בה נדרשים להכין מערכי שיעור אחרי שעות העבודה כי הם עומדים כל יום מול כיתות מתפקעות של בין 30 ל-42 תלמידים. ומספיק ילד אחד עם הפרעת קשב וריכוז שיכול לשבש שיעור שלם והיי, בהצלחה לך המורה.
ההסכם שלנו עם המדינה הופר
אז תנו למורים להתפרנס בכבוד, כי זה אינטרס שלנו שמי שיעמוד מול הילדים יהיו אנשים איכותיים, שיודעים ללמד, שאכפת להם מהילדים שלנו והם עירניים למצבם הנפשי. לי ולרוב אזרחי המדינה יש הסכם לא כתוב עם המדינה: אנחנו נמשיך לשלם מיסים בין הגבוהים בעולם, ואנחנו נמשיך לשגר את הילדים שלנו לצה”ל, ובתמורה תנו לילדים שלנו את הדבר שהוא הבסיס להצלחה וזה חינוך איכותי, עם מורים טובים. וציונים, ופעמיים בשנה גם תעודות.
משום מה, משהו כל כך בסיסי שהיה מובן מאליו כבר לא מובן מאליו. ובעוד שנתיים, המדינה כמובן תגייס את ביתי לצה”ל, בעוד ילדים בעולם המודרני ילכו לקולג’ ויתחילו את מסלול חייהם. החוזה הלא כתוב הופר.
במקום לצעוד קדימה אנחנו הולכים אחורה וזה לא יכול להימשך כך. אני קוראת לממשלה, לאוצר ולארגון המורים- פתרו את הבעיות והחזירו לתלמידים את הציונים והתעודות.
הכותבת היא אמא מודאגת
