תמיד נשארת “הילדה של אבא”

המוות של אביה גרם לריקי ברוך לתהות: האם גם היום הורים וילדיהם יכולים לרקום מערכות מתגמלות של ערכים ואהבה שיישארו יציבות לאורך כל חייהם?

נולדתי שלישית לשתי אחיות בוגרות. הראשונה מבין ילדי הורי שנולדה במושב וזכתה לתואר הנישא-“מושבניקית”, מה שהסב לאבא אושר עילאי. בחירת השם הופקעה והוא “נעמד על רגליים אחוריות” – כמו שמצטטת אחותי הבכורה – וסרב לקבל כל אופציה נוספת לשם ריקה. וכך הפכתי בינקותי לנושאת שם שכל חיי לא התחברתי אליו, גם לא כשהפכתי לריקי ועד היום.

מהרגע שעמדתי על דעתי קשה היה לי להתחבר לשמי, שנתפס בעיני כגלותי ולא שייך לזמן ולמקום. כעסתי על אבא וקנאתי באחיותיי הבוגרות שזכו לשמות חדישים, בזמן שאני נאלצתי להימנע מלהעלות אותו על דל לשפתי, וחיפשתי קיצורים ושמות חיבה שיקטינו את גודל הבושה שהייתה בי. “כולם צוחקים עלי”, חשבתי שוב ושוב בתוכי. אבל אבא חשב שהשם שלי נפלא, תמיד שב והכריז בפי קול שאני “המושבניקית שלו”, שנוהגת על הטרקטור מגיל 7שבע (באמת!). אלא שאני, גם כשיכולתי להנות מעצם היותי מקור לגאוותו, נטרתי לו בליבי פנימה מבלי שהבנתי שהשם ריקה (עושר בספרדית) מתאר את האושר הגדול שהסבתי לו בבואי לעולם. 

תמיד קראו לי “הילדה של אבא”. הורי, שהיו ממקימי קיבוץ בית גוברין עם שחרורם מהפלמ”ח, עזבו שנים בודדות אחר כך והיו ממייסדי מושב שדה משה, בו נולדתי אני, ושם נמצא בית הורי עד היום. אבא אהב את החקלאות, את האדמה, ואת אורח החיים הכפרי בכל מאודו. מוקדם מאוד בילדותי הפכתי ליד ימינו בעבודת המשק ולאורך שעות רבות אחרי ששבתי מבית הספר, התייצבתי להוראתו והשתתפתי במטלות השונות. יחד פזרנו תערובת לאבוסי תרנגולי ההודו, כשכל תפקידי לעמוד בפתח הלול ולדאוג ש”ההודים” לא יברחו בזמן שאבא סוחב מהעגלה ופורם שקים במשקל 70 ק”ג ומפזר את תכולתם בקערות הקטנות. קטיף הסייפנים היה עבורנו זמן איכות מזוקק. יחד צעדנו בין הערוגות כשאני מקדימה אותו. אבא היה “משתחווה” – כפי שנהג לומר – לכל סייפן, משחרר מהפקעת ומניח על ידי הפרושות שנשאו אותם עד לסוף השורה. גם כשקבלתי שהעבודה הזו משעממת, תמיד שבתי הביתה מלאת השראה, סיפורים ותובנות משיחות שניהלנו באותן שעות בקטיף.

אהבתי את אבא מאוד. רוחו האצילית והלך מחשבתו הפשרנית בחינוך שלנו, חמשת ילדיו, יצרו סביבו הילה ומושא להערכה שהתעצמו ככל שגדלנו והבנו שוב ושוב לאורו של מי אנו גדלים. אמא היה “המקל”, ואבא היה “הגזר”.

במציאות של ימינו מדברים עם ההורים על זמן איכות עם ילדיהם ובתא המשפחתי. מרוץ החיים שונה כיום מהחוויה שלי בימי ילדותי ונעורי. קצב החיים אז ככלל, ובמושב בפרט, היה שונה  בתכלית. העבודה בחקלאות הייתה חלק בלתי נפרד מחיינו והאופציה להתחמק או לסרב אפילו לא עלתה. בתקופות ממושכות ב”עונה” נאלצתי לשוב מבית הספר, להסב לשולחן ארוחת הצהריים המשפחתי תמיד עם אמא, אבא והאחים ולצאת מיד אחר כך לחצר לאגוד פרחים ליצוא, למיין פירות, לבצור ענבים, לקטוף אפרסקים או להאכיל את עגלי החלב-  מה שהפך לרגעי אושר עילאיים ואהבה גדולה כשנותרתי משתעשעת איתם עם הדלי הריק וידי בפיהם הצעיר, שמחה על הזכות והחוויה. כשהתגייסתי לצבא פגשתי לראשונה בחיי צעירים שגדלו אחרת. “החממה” בה צמחתי (תרתי משמע) נסדקה והמציאות החדשה הפגישה אותי עם ערכים ואנשים שונים מאלו שגדלתי לאורם. לקח לי זמן להסתגל.

לפני 30 יום הלך אבי לעולמו בגיל 91. בתרבות שלנו קוראים לזה למות “בשיבה טובה” . אבא היה אדם פעיל, חקלאי ואיש ניהול וחברה עד יומו האחרון. הוא מת “מות נשיקה” אבירי, בדיוק כמו שהיה כל חייו – אוהב, אהוב, אציל נפש ושמח בחלקו. “כמה אני מאושר”, נהג תמיד לומר במפגשי ה”שבט” הגדול שלנו בכל חודש במושב. ואני ובגילי רציתי את אבא עוד. שהרי גם כשאנו הופכים להורים וסבים בזכות עצמו, איננו מפסיקים להיות ילדים של. הייתי קשורה לאבא בעבותות, הגשמתי לו חלומות שהתאווה להם בנעוריו בגולה האנטישמית מבלי שהייתי מודעת לכך בזמן אמת ואני ממירה את הזכות הזו, לזיכרון.

אני עוצרת ומרימה את ראשי מהמחשב מתפנה לדילמה עכשווית: מה אופי הקשר שיוצרים ילדי מאה ה-21 עם הוריהם? על מה מתבסס הקשר? מה טיבו? ערכו? היש מצב ששני הצדדים נושאים “תשלום” כלשהו במרוץ החיים המוכר? איך נמדד זמן האיכות בין הורים לילדיהם? האם גם הוא “מרופד” במסכים של ההורים כמו גם של הילדים ואינו מזוקק דיו כדי שיתגמל, ישקע ויחלחל פנימה?

יודעת שמילותיי קשות לקריאה. מבינה את הקושי לקבלן אבל תוהה בו זמנית – אם יכולים כיום אבות ובנותיהם, הורים וילדיהם, לרקום לאורך שנים מערכות מתגמלות של ערכים ואהבה, ולחיות לאורה ולצידה שנים רבות. זה נכון, גם 61 שנותיי לא הספיקו לי עם אבא ורציתי עוד ועוד. אני מוקירה את כל הטוב והפחות טוב שקבלתי ומודה על הזכות. 

אין לסבתאות גיל

להחזיר את המדינה לעם