רגע לפני שבתה ילדה, ריקי ברוך הספיקה לעשות חשבון נפש: איזו אמא היא היתה ואיזו סבתא היא רוצה להיות
“יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם…
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל” / ג’ובראן חליל ג’ובראן
הייתי צעירה בת עשרה כשקראתי לראשונה את שכתב חליל ג’ובראן, מי שהיה אז עבורנו סוג של אליל, גם כשלא ממש הבנו מהו לב המסר שניסח אז כל כך במדויק. למעלה מארבעה עשורים עברו מאז. חציתי מעברים ופרקי דרך כשהאימהות הייתה לב ההוויה המתמשכת מהרגע שנולדו ילדי. בשנים בהן התמודדו השניים עם גיל הבגרות, כבר עמדו על דעתם הרבה יותר יציב וברור מאשר הייתי אני באותם ימים. ילדי המאה ה-21 , דור הסמארטפון והדיגיטל שיודע לזקק את דעותיו, את רצונותיו, את שאיפותיו, בקורתו הנוקבת וחלומותיו, רחוק מלהיות סלחן כפי שהיינו אנו אז, וטוב שכך.
הם “גדלו לי” אל מול העיניים ועטרו לראשי כתרים מחמיאים. כבר הייתי אמא של חתן בר מצוה ואמא של כלה מתחת לחופה. אני חמות לחתני וכלתי ובימים אלו אוזל שעון החול ומתקרב לרגע הנכסף והמרגש לו אני מצפה. בקרוב אזכה להיות סבתא. בתי, זו שהייתה בת עשרה טובה אך גם מרדנית, תלמידה למופת, ילדה דעתנית, עקשנית שלא מתפשרת על הבחירות שלה ומזילה דמעות כדי לחזק את הנחישות והמסר החד-משמעי שלא תהיינה עוד פשרות מצידה, וגם לא עיגול פינות. בזכותה אהיה גם סבתא.
אין לסבתאות גיל. המקום הרגשי הזה הוא תעודת הכרה שזוכים לה גם מי שלא למד באוניברסיטה ולא שינן פרקים או קצר ציונים מתגמלים. הסבתאות יכולה להגיע אלינו בטווח של פחות משני עשורים אחרי שהפכנו להיות הורים. אמא שלי הפכה לסבתא בגיל 49, צעירה יחסית. במקביל באותן השנים גם היתה אמא לילדה בת 3 וחצי! (גדלתי במושב בבית שמח ואנו חמישה אחים קרובים). אחותי הצעירה ואחייני הבכור גדלו זה לצד זה ועד היום המפגש ביניהם מעורר בנו זיכרונות של תא משפחתי שמח במיוחד.
אני מנסה לנתח את מעמד הסבתאות המודרנית ולהבין איך אשתלב בתוכו, מבלי לדעת מה מצפה לי ולקראת מה אני הולכת. כל הכרזה שתבוא עכשיו, כשאני עוד לא ממש שם, יכולה להפוך לפאתטית ומגוחכת ברגע האמת. רוצה להיות סבתא אבל לא רוצה לקבל את האחריות ההורית לה נדרשים בתי וחתני. מטלות הגידול הם שלהם ומטלות ההנאה והסיוע הן שלי. לא רוצה להפוך לנהג חוגים ולא למגישת ארוחות סדרתית, גם לא בייביסיטר קבועה “על בסיס מקום פנוי”.
רוצה להיות סבתא ליהנות מהצוף, מהחוויה, מהרחבת התא המשפחתי בזמן שבפועל בעצם מתרחקת מהתובנה הנוקבת שאני כבר לא אותה בת עשרה של חליל ג’ובראן החולמת ומתגעגעת לחיים של עצמי.
