עד כמה שקשה לנו לראות את הילדים שלנו מתמודדים עם קושי, הדבר הכי טוב שנוכל לעשות עבורם הוא ללמד אותם להיכשל בלי להתמוטט. זה טבעי, קורה לכולם וגם זה יעבור
כמה קשה לנו לעמוד בזה שלילד שלנו קשה. איך מבאס לנו כשהילדה מתאכזבת. מפקששת. לא מצליחה. איך נעשה הכל כדי לתת להם חוויה טובה; כדי לספק להם חווית הצלחה, כדי שירגישו טוב יותר עם עצמם. כדי שיהיה להם דימוי עצמי גבוה. כדי שיהיו מרוצים. אנחנו נעזור, נוליך, נתמוך, נרוץ אחריהם להזכיר שיש מבחן, נדבר בשבילם עם מאמנות ספורט ומורות למתמטיקה, נשתדל להקל ולהתאים להם את המשימות.
ללמד אותם להיכשל
אבל אם אנחנו באמת רוצים לבנות לילדות ולילדים שלנו דימוי עצמי גבוה וחוויית חיים טובה, הדבר הכי חשוב שנוכל ללמד אותם הוא דווקא הפוך: במקום לעזור להם להצליח, הכי חשוב שנלמד אותם דווקא להיכשל בלי לעשות מזה עניין. להיות לא מרוצים בלי להתמוטט. להתאכזב ולקום מזה. לחוות קושי ולקחת אותו כמו מה שהוא: חלק מהחיים.
כי ילדים ומתבגרים בעלי ביטחון עצמי וחוויית חיים טובה (וגם מבוגרים כאלה) אינם בהכרח אלה שתמיד מצליחים בכל דבר: ממש לא. הם דווקא אלה שמוכנים לנסות ולא מתפרקים מזה שלא הולך להם. אלה שלא מסיקים מתוצאות גרועות שזה אומר שגם הם עצמם גרועים. אלה שאחרי נפילה קמים, מנקים את הברכיים ומנסים שוב. אלה שמבינים שהכל בסדר גם אם הם לא קיבלו מה שרצו.
מניעת תסכול מובילה לחווית חיים שברירית
לעומת זאת, ילד שרגיל שהוריו מונעים ממנו אכזבות ותסכול, חושב שזאת הנורמה: שככה אמור להיות. הוא לא נהנה ממה שהוא מקבל כי זה מובן מאליו בעיניו, וסובל מאד כשמה שהוא רוצה לא קורה, מפני שמדובר בעיניו באירוע בלתי סביר. אם אנחנו מאמינים שזה נורא, שהילד שלנו יחווה אכזבה או תסכול, הוא יאמין לנו, ובכל פעם שהוא יחווה רגשות שליליים הוא יחשוב שזה נורא ובלתי נסבל.
התוצאה היא ילד עם חוויית חיים שברירית, שכל אירוע שלילי מרסק אותו. בדיוק ההיפך ממה שרצינו להשיג.
ולכן, הדבר הכי חשוב שנוכל לעשות כדי לעזור לילדים ולמתבגרים שלנו להרגיש טוב עם עצמם ועם העולם, זה לא להתרגש כל כך כשהם לא מרוצים. לתת להם את האופציה להיכשל בלי לעשות מזה עניין. לעבוד פחות בלסדר להם חוויות הצלחה בפרט וחוויות טובות בכלל.
לשדר להם שהעולם הוא רבגוני, לפעמים משמח ולפעמים מייאש, והכל בסדר.
ככל שנצליח לנרמל עבורם את חווית ה”לא קיבלתי מה שרציתי”, כך גם הם יהיו מתוסכלים פחות כשהדברים לא יקרו לשביעות רצונם.
ד”ר אנבלה שקד, ראש ביה”ס לפסיכותרפיה של מכון אדלר, אומרת משפט גאוני: “אנחנו יכולים לתת לילדים שלנו שני סוגי חיים: חיים קשים או חיים רעים”.
ילד שמצפה תמיד לחיים קלים לא יחווה הרבה סיפוק ושמחה בחייו. כל כישלון ימוטט אותו, כל אכזבה תפיל אותו. מה שהוא יקבל יהיה מובן מאליו. מה שהוא לא יקבל יהיה סוף העולם.
לעומת זאת, ילד שלוקח בחשבון מכשולים וקושי, לא ייבהל מהם כל כך, וישמח כשהדרך תלך למישרין.
לקבל את העובדה שלילדים יהיה לפעמים קשה
אז אם חשוב לנו לתת לילד שלנו חיים טובים, אם אנחנו רוצים שהילדה שלנו תסתדר בלי שכולם יילכו איתה על ביצים, כדאי להתחיל מבפנים, אצלנו: לקבל את העובדה שלילדים שלנו יהיה לפעמים קשה, ולנסות פחות לסדר להם, להרגיע, לפתור, לעזור.
במקום זה, לשדר להם שזה בסדר, לא להצליח. זה לא נורא, לא לקבל את מה שרצית. לשדר שאנחנו סומכים עליהם שיסתדרו גם ככה, שיידעו להפיק מה שאפשר מהסיטואציה הלא ממש מושלמת. לספר בלי חשש על כישלונות שלנו. לשתף בסיטואציות שבהן דברים לא הלכו לנו.
והכי חשוב – להסכים בתוכנו שלפעמים הם יהיו עצובים או כועסים או מושפלים – ושזה בסדר. כולנו ככה לפעמים. מותר להם להיות ברע בלי שננסה לשנות את זה או לשפר את זה.
רק להיות איתם איפה שהם, ולהזכיר להם שזה טבעי, שזה קורה לכולם, שהערך שלהם לא תלוי בכך, שגם זה יעבור.
הכותבת היא מומחית הורות ומשפחה, מוסמכת מכון אדלר
