מה קורה כשהבן של נירית מחליט להקים מיזם חדש, כזה שבו הוא יכול גם להרוויח כסף וגם לשמור על איכות הסביבה, ואיך כל זה קשור לניסוי החדש?
הכל התחיל כשהילד הגיע הביתה עם ידיים מלאות בבקבוקים ריקים ומשומשים. הוא פרץ פנימה מתנשף ומזיע, והניח את הבקבוקים באמצע הסלון. “תראי איזה יופי!” הוא התלהב, “אספתי מלא בקבוקים”.
“מה זה?”, נחרדתי, “מה אתה מביא לפה אשפה? תזיז את זה”. הילד מזיז את הבקבוקים, לאחר כבוד, לפינת האוכל. שם הוא מניח אותם זה לצד זה, ומביט בהם כאילו בנה פסל לתפארת מדינת ישראל, והוא מחכה לתשואות.
“מה קורה?”, אני שואלת אותו, מבינה שפספסתי משהו בדרך.
“רועי ואני החלטנו שאנחנו אוספים בקבוקים”, הוא אומר, “תראי איזה מגניב זה”.
“למה אתם אוספים בקבוקים?”, אני מנסה להבין.
באותו הרגע בעלי נכנס הביתה, וכשהוא מבחין בפסל הסביבתי מונח אחר כבוד בפינת האוכל הוא נראה המום. “מה זה?”, הוא שואל, “אתה לוקח את זה לפח?”.
“ממש לא”, הילד צוהל, “הבאתי את זה מהפח, ועכשיו זה יחכה פה עד שנאסוף מספיק בקבוקים”. “השתגעת?”, בעלי שואל אותו, ומביט בי בשאלה, “אתה אוסף בקבוקים מהפח?”. אני מושכת בכתפיי לאות שהמיזם החדש הזה בכלל לא קשור אלי.
“זה משהו חדש שאני עושה”, הילד מסביר, “רועי אוסף מהפח, ואני אוסף מהמדרכה. אנחנו אוספים בקבוקים, ואז נותנים אותם לסופר, ומקבלים כסף. זה גם כסף וגם תורם לאיכות הסביבה”. “אתה השתגעת לגמרי”, בעלי נאנח ומגחך לעצמו, “אתה באמת חושב שהבקבוקים האלו יכסו את הנעלי ג’ורדן החדשות שלך?”.
“זה דווקא רעיון נחמד”, אני אומרת, ומרוב התלהבות לא מצליחה להשתיק את החוקרת שבי ,”זה ממש מסתדר עם הערכים של דור ה-Z והאלפא, בכלל, לדעתי אפשר לפתוח בניסוי שבו למשך שבוע כל המשפחה תשמור על איכות הסביבה”. בעלי והילד מחליפים מבטים, ולא מגיבים. אבל מבחינתי זה כבר לא רלוונטי, בראש שלי יצא לו לדרך ניסוי חדש.
טוסט מסרטון בטיקטוק
ביום הראשון לניסוי הילד מגיע הביתה אחה”צ, ושואל מה אוכלים לארוחת ערב. “אולי אני אזמין משהו?”, הוא שואל בשקיקה. וזה המקום להודות כי מאז הקורונה העניין של ההזמנות הפך לשאלת היום. ולמרות שכמעט מדי יום אני משיבה בשלילה עדיין נראה שהילד מתגעגע לימים שבהם היינו מזמינים משלוחים ללא הכרה. “היום אנחנו נכין ארוחה בריאה ממה שיש לנו בבית”, אני מסבירה לילד, והוא בתגובה מעקם את פרצופו. אבל אני נחושה בדעתי. אני ניגשת למקרר, ובו במקום מחליטה שבמקום לזרוק את הירקות המבושלים שהכנתי בערב, אנחנו נשלב אותם עם פסטה וטופו ונכין פשטידה. הילד נרתם לרעיון ללא רצון אבל תוך כדי ההכנה עולים לו רעיונות יצירתיים על מאכלים נוספים שאפשר להכין ממה שיש בבית. הוא נזכר שראה לא מזמן סרטון בטיקטוק על מישהי שמכינה טוסט מטורף עם קמח, ביצה קשה, וגבינה והוא מחליט להכין את זה.
שעה לאחר מכן כל המשפחה יושבת לארוחת ערב, וכולם מבסוטים מהגיוון. המחמאות מורעפות מכל כיוון, והילד נראה ממש מרוצה. מבחינתי זה היה ערב מוצלח אני חייבת להודות שגם אני מרוצה, ואפילו מרוצה ביותר (וכפולנייה גאה זאת בהחלט הרגשה מפתיעה).
ביום המחרת הילד מסביר שהוא צריך חולצות חדשות. אני מסבירה לו שמי ששומר על איכות הסביבה פעמים רבות קונה או לוקח יד שנייה, ויש בזה משהו חיובי מאוד. הילד מעקם את פרצופו אבל הולך אחרי, בלתי ברירה, לארון של אחיו. אנחנו בוחרים ביחד חולצה מגניבה, והילד לובש אותה בהתלהבות. בערב, אחיו החייל חוזר הביתה מהבסיס, ומסתכל עליו מזועזע: “מי נתן לך רשות לגעת בחולצה שלי?”, הוא שואג עליו.
“אמא”, הילד לא מתבלבל, ועונה לו מיד. החייל מביט בי במבט שואל, ולא נראה זורם במיוחד. “זו חולצה שקטנה לך”, עניתי לו, “ולכן העברתי לו אותה”.
“מה פתאום קטנה?”, החייל מתעצבן, “זאת חולצה חדשה, צמודה, ככה זה בכוונה. ומה פתאום שהוא ילך איתה? מאיפה בכלל הגיע הרעיון הזה?”.
“רוצה חולצה שלי?”, הסטודנטית מצחקקת, “יש לי חולצת בטן שתתאים לך”. החייל והסטודנטית צוחקים, ואפילו הילד מחייך. אני מסתכלת עליו במבט חומל, ומבינה שכנראה לניסוי שלי יש גבול.
נסיעה באופניים, ופסל מבקבוקים
יומיים לאחר מכן הילד נזכר שהוא צריך להיות באימון כדורסל בשעה מוקדמת מהרגיל, ואני מבינה שאין סיכוי שאצליח להסיע אותו. בעודי חוככת בדעתי מה ניתן לעשות פתאום צצה לי מחשבה שכחלק מהניסוי החדש שלי כדאי שהילד ייסע באופניים. אני בטוחה שהילד יתנגד לרעיון אבל למרבה ההפתעה הרעיון מתקבל בברכה. “יש רק בעיה אחת”, הילד מציין, “נשברה לי השרשרת”.
אני מביטה בו, ומחליטה באותו הרגע שאני לא מוותרת. “נטפל בזה כבר עכשיו”, אני מודיעה, ולצערו של בעלי, שבדיוק באותו הרגע נכנס הביתה, אני מציעה ששניהם יחד יטפלו במשימה החשובה. שעה לאחר מכן הילד נוסע על אופניו לאימון, ואני מגלה שעם כל הכבוד לאיכות הסביבה יש משהו, מבחינה נפשית, קל יותר דווקא כשמסיעים את הילד. עכשיו אני דואגת (וגם מזהירה אותו) שיחבוש קסדה, שינהג בזהירות, שלא יענה לסמארטפון תוך כדי ובכלל שהראש שלו יישאר מרוכז בנהיגה. הילד מהנהן ומאשר את כל ההוראות, ועשר דקות לאחר מכן הוא נוסע, ואני נושאת בליבי תיקווה קלה שהכל יהיה בסדר.
העסק קרס, יחי העסק החדש
ביום החמישי אנחנו הולכים יחד לבילוי החדש שלנו, פח המחזור, כשאנחנו סוחבים בקבוקים, קרטונים, ועוד ועוד. אנחנו מחלקים את האשפה לפי המקום המיועד לה. כשאני חוזרת הביתה אני שמה לב, להפתעתי, שפסל הבקבוקים של הילד, אותו הוא העביר לחצר, עדיין נמצא שם. “במשך שבוע שלם אנחנו ממחזרים, דואגים לסביבה, ובסוף הבקבוקים בבית?”, אני שואלת אותו.
“אה, כן”, הוא עונה, “אמא של רועי לא מרשה לו יותר להמשיך בעסק שלנו כי היא שמעה שהתפקיד שלו זה לחפש בתוך הפח, וגם נמאס לה כבר להסיע אותו לסופר. וחוץ מזה הבנתי שזה פחות כיף ממה שחשבתי אז עכשיו אני חושב על עסק אחר”.
“איזה עסק?” אני מביטה בו ונאנחת, משום מה יש לי תחושה שהשיחה הזאת לא הולכת לכיוון טוב. הילד מביט בי ומחייך: “תגידי, אמא, מה דעתך שהעסק החדש שלי יהיה ללוות כלבים לטיולים?”.
“אתה מבין שזה קצת מוזר במיוחד כי אין לך ניסיון עם כלבים?”, אני שואלת.
“כן, אני יודע”, הוא אומר, “אז חשבתי על זה, ורציתי באמת לשאול אותך, מה את אומרת אולי תעשי ניסוי חדש, וניקח הביתה כלב?”.
הכותבת היא מומחית למחקר תרבות הילד והנוער, ומנכלית פורטל “עשר פלוס”. בקרוב ייצא לאור הספר של נירית שבו טורים אישיים, ניסויים משפחתיים, ועוד.
