הקיץ הגיע ואיתו, כמו בכל שנה בשנים האחרונות, הסנקציה המפלה הננקטת בבתי ספר חילוניים כנגד בנות הלובשות מכנסיים קצרים. כשההורים מבקשים לקיים על כך דיון, הם נתקלים לא אחת באטימות של המערכת וזו אולי בעיה חמורה בהרבה
אם יש משהו בבתי שאני מקנאה ובו בזמן גאה בו זו העובדה שהיא כל כך קשובה לעצמה – לגוף שלה, לרגשות שלה, לצרכים ולרצונות שלה. היא בטוחה בגוף שלה ובמראה שלה ויודעת להרגיש הכי בנוח עם עצמה ואם היא לא מרגישה בנוח – היא משנה את עצמה או את הסיטואציה בהתאם. בגלל זה מאוד הופתעתי כשהיא שאלה אותי בוקר אחד אם המכנסיים שלה קצרים מדי בשביל בית הספר. העפתי בה מבט, ראיתי ילדה עם מראה כללי מסודר ומאורגן, חולצה רחבה ומכנסי ברמודה עד אמצע הירך, בהחלט מראה שמתאים לבית הספר. “ישלחו אותי הביתה” היא אמרה, ואני נפנפתי אותה בגיחוך, “על כזה אורך?” עניתי לה, “שישלחו. רק אל תעני להם חזרה או תתחצפי, פשוט תלכי הביתה ותעדכני אותי.”
בצהריים קיבלתי שיחה זועפת מרכזת השכבה, ומרגע זה אורך המכנסיים הפך לשולי ולא רלוונטי, כי נוכחתי לדעת שיש כאן בעיה חמורה בהרבה, הרבה יותר.
בואו נדבר רגע על אורך המכנסיים. בכל קיץ בשנים האחרונות (כי לא זכור לי שזה היה בכלל סיפור כשאני הייתי ילדה) עולה שוב לדיון אורך המכנסיים של הבנות ולמען האמת, זה נמאס. בכל קיץ שולחים ילדות עם מכנסיים קצרים הביתה בעוד הבנים זוכים בהערה ומאפשרים להם להישאר.
תקנון הלבוש פוגע בבנות
בפעם האחרונה שבדקתי, הקיץ הישראלי חם ולח, מאוד. הילדות לובשות מכנסיים באורך הגיוני. לא מכנסיים קצרים וחושפניים מדי. הכיתות ובית הספר לא תמיד ממוזגים כמו שצריך ועדיין – הן נשלחות הביתה על סעיף אורך המכנסיים. ברוב בתי הספר נהוגה היום תלבושת אחידה שכוללת חולצת בית ספר ותקנון לבוש. ואני בעד. אני בעד חוקי לבוש, אני בעד הגדרת גבולות ברורים של מה אסור ללבוש ומה מותר ללבוש. אבל כשאורך המכנסיים שמותר לבנים ולבנות הוא ברך ומטה, ובנות נשלחות הבית על כמה סנטימטרים מעל, אני תוהה אם במקום להתרכז בנושאים חשובים ורלוונטיים מורידים לילדות את הביטחון העצמי, דווקא בגיל בו אנחנו אמורים לחזק אותן ולעזור להן לבנות אותו, שלא לדבר על אפלייה מובנית.
לעבור בית ספר זה לא הפתרון
בחזרה למקרה הפרטי של הבת שלי. כאשר הרכזת התקשרה אליי היא כבר היתה מוכנה לקרב, למרות שאני בכלל לא רציתי לריב. היא התגוננה עוד לפני שהוצאתי מילה מהפה, נתנה לי תשובות עוד לפני ששאלתי. בכל פעם שביקשתי להשחיל מילה, היא השתיקה אותי ואמרה לי שהיא שולחת את הילדה הביתה. כשהבנתי שאין פה באמת שיח ואין פה דיון או הקשבה אמרתי לה שתשלח. אני מקבלת, מאשרת, ועומדת מאחורי הילדה שלי. לזה היא לא ציפתה.
מכנסי המריבה
לא עברו כמה דקות וקיבלתי שיחה מהמנהלת. היא דווקא בחרה לשלוח את הבת שלי חזרה לכיתה אבל לא לפני שדאגה לומר לי כי “זה התקנון, אני לא משנה אותו, אם לא מתאים לך, יש בית ספר נוסף בעיר שמאפשר מכנסיים קצרים, קרעים בג’ינס ושיער צבוע, תעבירי אותה לשם.” שוב, התגוננות ללא צורך, תשובה ללא שאלה, או אפילו התקפה. אני ביקשתי להעביר את הילדה בית ספר? ילדה מצטיינת לימודית, חברתית ובמגמת המחול בה היא רוקדת, למה שתעבור בית ספר? למה שזה יהיה הפתרון לבעיה שבכלל לא עלתה? ואם היא לבשה מכנסיים “קצרים מדי” אוטומטית זה מסמן אותה כאחת שרוצה לעבור על כל חוקי התקנון? ואיך שיער צבוע וקרעים בג’ינס הפכו לסמל של ילדים לא מחונכים וסימן של בית ספר פחות מוצלח….?
הקשבה – לא בבית ספרנו
אני מלמדת את הבת שלי הקשבה, ושיח ודיון. אני גם מסבירה לה, בעיקר בתקופה הרגישה בה אנחנו נמצאים, כמה חשוב להבין שיש צד שני ושיש לכבד אותו גם אם אנחנו חושבים אחרת ממנו. ולפעמים יש החלטת רוב ואנו מקבלים אותה, גם אם לא מסכימים איתה. אבל כל הדברים האלה לא היו פה כלל. גם למחרת כשזימנתי את עצמי לשיחה אצל המנהלת נתקלתי בתשובות “סתומות” בסגנון “זה התקנון ולא נשנה אותו, לא נעלה אותו לדיון, וזה מה שיהיה, המכנסיים קצרים מדי והיא לא תבוא ככה יותר.”
שיעור מתבקש בכבוד הדדי
איפה ההקשבה? הכבוד לאחר? האפשרות לנהל דיון ולהבין את הצד השני? למה אורך המכנסיים של הבת שלי הופך להיות הנושא הכי הכי חשוב כשכל הערכים האלה בכלל לא מתקיימים או נדחקים הצידה? לא ביקשנו לשנות את התקנון, ביקשנו לפתוח אותו לדיון, להעלות אותו לשיח עם נציגים של המורים, ההורים והתלמידים. להקשיב לכל הצדדים ולהגיע לידי החלטה של הרוב, ושתהיה החלטה הגיונית, שכולם יכבדו. לא באנו בכעס אלא עם פתרון: פתיחת התקנון לדיון. לא באנו לריב אלא להקשיב. נתקלנו בסיסמאות, בתשובות מוכנות מראש, בהתנגדות ללא הסברים ובהתנהלות כללית של חוסר הקשבה וחוסר של כבוד הדדי, ואלו דברים שהרבה יותר חשוב ללמד את הילדים המתבגרים שלנו מאשר אורך המכנסיים שלהם.
הכותבת היא אמא לשניים, כתבת ובעלת משרד יח”צ חן קרופניק.
