הפער ביננו לבין המתבגרים שלנו והקושי לתקשר איתם, נובעים גם מכך שאנחנו לא מסכימים להכיר בזווית הראיה הייחודית שלהם, זו שהם מפתחים לעצמם עכשיו. לפעמים שינוי קטן מצידנו יכול לשנות את כל התמונה
לפניכם תמונה מתוך המציאות היום יומית שלי כאבא למתבגרת. כהורים לבני נוער בוודאי תזדהו: הבת המתבגרת שלי חוזרת הביתה אחרי שלושה ימים בהם היא בילתה אצל סבתה. היא נכנסת הביתה. אני ואשתי עוזבים מיד את מה שאנחנו עושים באותו הרגע, מחייכים לקראתה ובטון נלהב שואלים יחד: “היי חמודה, איך היה?” הילדה המתוקה שלנו לא טורחת אפילו להרים את ראשה מהנייד שביד, רק ממלמלת “בסדר” וממשיכה לצעוד לחדרה.
אני מאמין שלרובכם לא חידשתי כלום. זו סיטואציה ממציאות שכיחה שחווים בבתים רבים בהם יש מתבגרים מכל קשת הגילאים. נורמלי? כן. תואם גיל? כן. מעצבן? גם כן! אפילו מאוד! כהורים אנחנו מגיבים בצורה מסוימת, לרוב בצורה זהה לסיטואציות שכאלה – אנחנו מתעצבנים ודורשים יחס.
בין אם הסיבה היא שטבוע בנו הזיכרון שלנו בני גילם מכבדים את הורנו ועוצרים לענות להם על השאלות שלהם במקום להתעלם וללכת לחדר, ובין אם הסיבה היא שאנחנו רואים את עצמנו כדמות סמכותית, כזו שאם היא שואלת שאלות עוצרים ועונים לה. ואולי הסיבה היא בכלל שאנו נעלבים ומתחילים להריץ מחשבות בראשינו: האם אנחנו לא הורים זורמים? האם אנחנו לא נותנים לה מספיק מרחב? האם עד כדי כך לא נעים לה בחברתנו שהיא מעדיפה ללכת ישירות לחדר אחרי שלא ראתה אותנו שלושה ימים?
זה לא אנחנו, זה הם
כהורה למתבגרים אני יכול לומר לכם חד משמעית: ההתנהגות שלהם לא קשורה במה שעובר לנו בראש ובמה שאנחנו מרגישים. המתבגרים שלנו עוברים תהליכים משמעותיים במהלכם הם מפתחים חשיבה עצמאית. יש להם צורת חשיבה מסוימת וייחודית, ופעמים רבות הם רואים את המציאות מזווית ראייה שונה משלנו וכזו שלנו אין גישה אליה. על פי רוב זו זווית שאינה מותאמת כלל לזווית הראיה שלנו.
שינוי זווית הראייה
נכון שההתנהגות שלהם לא קשורה למה שאנחנו חושבים ומרגישים, אבל ההתנהגות שלנו כן, והיא משפיעה על שלהם. וכאן נכנסת לתמונה אחת הטכניקות השכיחות לחשיבה יצירתית והיא “שינוי זווית הראיה”.
כלומר, איך אני כהורה מצליח להסתכל על סיטואציות שונות בחיים מזווית ראיה שהיא לא האוטומט שלי. בדוגמא של הסיטואציה שתיארתי, האוטומט שלי ושל אשתי בסיטואציה הזו היה להתעצבן על הבת שלנו על האופן בו היא מגיבה, ואז להיות מתוסכלים מהתגובה שלה. תגובה כזו מצידנו יכולה להרוס לנו את כל הערב וגם להוביל למצב בו היא תתבצר בעמדה שלה ותגיב כך שוב וכולנו ניכנס למעגל של אותן תגובות שוב ושוב בו דבר לא משתנה.
מה אני מציע? לשנות את זווית הראיה. כלומר לנסות לא לשפוט אותה לפי הערכים שאנחנו חושבים שהם הנכונים. זה לא קל, כי אנחנו בסך הכל בני אדם עם רגשות וצרכים ואנחנו מאוד רוצים שהבת שלנו תתנהג ותתנהל לפי הערכים שלנו ותתאים את עצמה אלינו. אבל זה בדיוק הזמן להזכיר לעצמנו שהיא אדם עצמאי שמפתח את העצמאות המחשבתית שלו והתגובה שלנו לסיטואציה יכולה לגרוע או לתרום לתהליך ההתפתחות הזה. אני אישית מעדיף לתרום.
עצמאות מחשבתית היא המקום שבו אנו יוצאים בבחירה מתוך העדר, שחושב אותו דבר ורץ באוטומט לאותו מקום שמביא לאותן תוצאות. כשאנחנו בוחרים לצאת מהעדר אנו בעצם בוחרים להיות במודעות ולנסות להבין את הסיטואציה. כלומר, לנסות לראות את הסיטואציה מזווית הראייה של הבת שלי, מעולם המחשבות והרגשות שלה.
מנקודת מבטה היא כרגע חזרה משלושה ימים מחוץ לבית, וכל מה שבא לה זה השקט שלה בחדר המוכר שלה ולשתף את החברות בחוויות. כרגע אין לה כוח לדבר עם ההורים שלה ולא ממקום רע אלא מהמקום של המתבגרים בו הם מרכז העולם וכל השאר שולי. אם נגיב אחרת, אם לא נציק לה וניתן לה את המקום שלה, הרצון לשתף והשיתוף עצמו יבוא ממנה. זה אומר לעשות את אחד הדברים הקשים ביותר בתור הורים והוא ללמוד לשחרר.
ללמוד לשחרר
מבחינתי הבחירה היצירתית היא ללמוד לשחרר. אני לא מתכוון לאדישות או חוסר אכפתיות כלפיה. נהפוך הוא. כן צריך להעביר תחושה שאנחנו סומכים עליה ואם לא בא לה לפתח שיחה עכשיו אז זה בסדר, כי אולי עובר עליה משהו רגשי שאנחנו לא מודעים לו. ננסה לשוחח יותר מאוחר בזמן שנוח, לא רק לנו, אלא לשני הצדדים. אם אנחנו מצפים ממנה להתבגר ולהתנהג כמו ילדה בוגרת- אנחנו חייבים להתנהג אליה ככזו ובמקביל להמשיך לספק לה את הכלים הנכונים להתבגר.
כולנו היינו רוצים שהמתבגרים שלנו יאמצו כל הערכים שעליהם גדלנו. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. הילדים המתבגרים שלנו מאמצים את מה שמתאים להם באותו רגע ולא את מה שמתאים לנו. לעיתים יש התאמה ולפעמים לא. מבחינתם העצמאות שלהם היא הערך העליון. אם נלמד לכבד אותה וללכת עם המחשבות שלהם ולא נגדם, זו תהיה הצלחה. זו יצירתיות אמיתית.
החוכמה האמיתית היא לא רק לכתוב על זה או לדבר על זה אלא לעשות את זה באמת. חשבו בתור הורים על סיטואציה יום יומית שכזו. בוודאי יש כמה כאלה שחוזרות על עצמן. נסו באחת הסיטואציות האלה לשנות את התגובה שלכם. ייתכן ושינוי חד פעמי לא יספיק אבל אם תאמצו את העצמאות המחשבתית שלכם ושל המתבגרים שלכם תהיו עדים לשינוי שיחזיק לאורך זמן.
הכותב הוא רעיונאי, יועץ מיתוג, מרצה ומחבר הספר “מחודדים לחיים“
