ממשיכים להתמודד עם השואה: ארבע נשים, ארבעה דורות

במשך שנים רבות סירבה סבתה של נירית צוק לספר מה קרה לה שם בתופת. בערוב ימיה הצליחה בתה, שרה שלום לדובב אותה ולהנציח את עדותה בסרט. “אני ידעתי שאני אתגבר”, אומרת סבתא חלינה ומשאירה אחריה זכרון שמלווה את הבת, הנכדה והנינה

“גדלתי בבית של שורדי שואה. בילדותי אמא שלי כמעט ולא סיפרה על התקופה ההיא. כשהיא הייתה מתחילה לספר על כך היו הדמעות זולגות, ואני כל כך ריחמתי וגם פחדתי לשאול. פחדתי מן הסיפורים הנוראיים שחלחלו אלי וגרמו לי לחלום בלילה שגם אני במחנות, נאלצת להילחם על הישרדותי, ולהתמודד עם הנורא מכל. אבל עכשיו אני כבר מבוגרת, ואמא שלי מבוגרת יותר – עכשיו חייבים! למען הזיכרון ולמען הדורות הבאים”.

שרה שלום, מתוך סרטה “אם לא אני – מי יחיה”?!

ארבע נשים, ארבעה דורות והזיכרון שממשיך ללות אותן ועובר מהאחת לשניה. נירית צוק, חוקרת נוער ומנכ”לית “עשר פלוס” היא דור שלישי לשואה. ביתה שיר, כבר דור רביעי. סבתה של נירית, חלינה חגואל ז”ל, ילידת ורשה, היתה בת 12 כשהמלחמה פרצה ושרדה אחרי קשיים ומכאובים רבים ומעבר בין המחנות הקשים ביותר. “אני ידעתי שאני אתגבר”, היא אומרת לביתה, שרה שלום, שיצרה לפני כ-10 שנים סרט המתעד את הקורות אותה, אותם נמנעה מלספר שנים רבות. שלום, יוצרת, סופרת, תסריטאית, מפתחת תכניות לימודים ומנחת קבוצות, יצרה את הסרט במסגרת עבודתה ההתנדבותית בערוץ הקהילתי, והוא משלב בתוכו ראיון עם האם לצד קטעי ספרות שכתבה שלום מחוויותיה כדור שני לשואה – ובהקראתן של שלום ושל נכדתה, דור רביעי לשואה.

להתמודד עם החומרים הקשים

“במהלך הכנת הסרט עברה אמי תהליך של היפתחות והחלה לדבר על החוויות הנוראיות שעברו עליה בשואה, וגם אני חוויתי תהליך. כמי שכל ימיה ברחה מנושא השואה ופחדה לגעת בו, במהלך עשיית הסרט חוויתי תהליך של התקרבות אל המסופר, והתמודדתי עם החומרים הקשים שעלו במילים ואף נורא מכך – בתמונות. כדי לעקוף את הצורך בחיפוש צילומים אותנטיים מן השואה, מלאכה שהעלתה מראות נוראיים, ניסיתי לשבץ במקומם יצירות אמנות, אך הדבר לא פתר את הבעיה וסיוטים שבו לפקוד אותי בלילות…האמת היא שבסופו של דבר אי אפשר היה לברוח. גם אמי וגם אני חזרנו אל החומר, דיברנו, מיששנו, וחווינו למען הנצחתו. לנוכח התוצאה, שתינו שמחות שעשינו זאת”.

מפגש נוסף של שלום עם השואה, המבוסס על חוויותיה האישיות המשקפות חוויות הדור כולו, משתקף בספרה “אין גלים בים סלוניקי” שיצא לאור בהוצאת ניב. בספר, משחזרת שלום כיצד טיול שורשים לסלוניקי שביוון נשא בכנפיו חיבור בין עבר להווה: “כמי שגדלה בבית של ניצולי שואה בתל אביב בשנות החמישים והשישים, ובסביבה דוברת לדינו היווה הספר חזרה לשנות ילדותי”, מספרת שלום, “עבורי היה זה מפגש מרגש בו עלו זיכרונות, ריחות התקופה וטעמיה”.

שיר צוק, הנינה, שהיתה אז בת 12, בגיל בו נעצרה הילדות של סבתא רבתא שלה כתבה אז: “השואה זה דבר שלכולנו קשה לדבר עליו, בכל גיל. סבתא רבתא שלי מצד אבא הייתה בשואה, וכך גם סבתא רבתא מצד אמא. כשהייתי קטנה באתי לאמי ואמרתי לה: “איזה כיף לסבתא רבתא שלי שיש לה קעקוע”, ואמי אמרה לי שבכלל לא כיף לה! – שזה מספר על היד שהיא קיבלה במחנות ההשמדה ושהיא הייתה יכולה למות שם.

לא מזמן דיברנו על הנושא גם עם סבתא רבתא שלי מצד אמי. היא סיפרה לנו שכאשר הייתה בת 12, בדיוק בגילי, היא הייתה במחנה בפולין. היה חורף, והשלג הגיע לה עד הצוואר. היא נאלצה לצעוד בשלג, אבל היא נעצרה, רעדה כולה, פשוט קפאה במקום. הבטתי בה והרגשתי צער ועצב גדול. אינני יודעת מאיפה זה בא לי פתאום, אבל מאז אני אפילו עוד יותר רגישה לזכרון השואה.
מהסיפורים של אמי ושל סבתי אני יודעת שסבתא רבתא שלי הייתה בהרבה מחנות, ושהיא חיפשה בהם את בני משפחתה. תחשבו רגע שכל מה ומי שהכרתם נעלם לכם פתאום. החברים והמשפחה כבר אינם לצדכם יותר, הם רחוקים או בכלל כבר לא בין החיים. כשנשמעה הצפירה הבוקר, כל אחד מאיתנו עמד דום וחשב על ששת מיליון האנשים שמתו. אני חשבתי על אותם ילדים ובני נוער שהחיים שלהם נקטעו בבת אחת ונאלצו להתמודד עם המצב המזעזע הזה.

אני לא שוכחת שאנחנו הדור האחרון לשואה, כלומר האחרונים שמכירים ניצולים  ועוד את אלו שהיו אז קטנים ביותר. קשה לי לחשוב שהילדים שלי לא ידעו מה זה שואה, לא ידעו איזו חזקה הייתה סבתא רבתא שלי, ושאני זו שאצטרך לספר להם את הסיפור שלה. זו נראית לי אחריות כבדה.
זה לא כמו היום: אנחנו הולכים לבית הספר, יושבים, לומדים על הנושא, חוזרים הביתה וכל היום חושבים איזו מסכנה הייתה סבתא רבתא כי אנחנו מכירים אותה. בדור הבא הם כבר לא יכירו אף אחד ששרד את זה, הם ילמדו על השואה בבית הספר, ילכו הביתה וישבו מול המחשב. אני רק מקווה שגם אם הם לא יכירו את ניצולי השואה באופן אישי, הם עדיין ידעו על הגיבורים ששרדו את הנורא מכול.”