ארוחת החג מעלה לעיתים קונפליקטים משפחתיים שבמשך כל השנה קל להתחמק מהם. איך חוצים את זה בשלום וגם מרוויחים משהו?
ככל שהמועד מתקרב, אני מתחילה להרגיש את זה בגוף, את הדבר הגדול הזה מתקרב לעברי. הרוחות מנשבות לעבר חופשות בחג, מבצעים ומתנות, ואז מפלסת לה למעלה, עוד ועוד, עולה השאלה אודות ארוחת החג.
ביומיום אנחנו חיים עם זה בשלום יחסי, בפנים ובחוץ – כל אחד יודע את מקומו, יודע כמה הוא יכול להיות עם המשפחה המורחבת. אפשר לנווט את זה בין שגרת העבודה והשבתות. החג מניח את זה במרחב שבינינו בנוכחות משמעותית, בנוכחות בולטת – כקורא בקול רם: “תראו, אני כאן”. הדחיסות של הנושא הלא מדובר הזה, מורגשת באוויר. היחסים עם המשפחה המורחבת שכמעט תמיד הם מורכבים אבל לא מדוברים, זהו נושא שחוזר על עצמו, שאין דבר חדש לומר בו.
להיענות לנורמה הלא כתובה?
המחשבות נודדות בין הרצון הפעם להקשיב לעצמי, למה שאני רוצה, למה שנכון לי, לרצון להיות במקום בו אני מרגישה במיטבי, לבין הרצון להקשיב לנורמה ההיא, הלא כתובה, שזהו זמן להתכנסות של המשפחה המורחבת, לכך שאלו הימים שהילדים יזכרו. מקובל להתייחס לחג כהזדמנות לייצר את החוויות המשפחתיות אשר הם ישאו עימם למשך חייהם. ואני, האם שרוצה את הטוב ביותר עבור ילדיי, איך אוכל לחבל בכך?
הפעם יושב מולי הבחור הזה, המתבדר הפרטי שלי, שיודע להתבטא היטב, לנמק את דעתו ולהסביר מה הוא רוצה. הוא גם מוכן לפעול בנפרד וללכת עם עמדתו. ומולו, אני האמא, שהחליטה הפעם שהיא מקשיבה לעצמה ולא חולקת את שולחן החג עם המשפחה המורחבת אלא, נשארת בביתה, עם המשפחה החדשה אשר הקימה. מכאן אני מתמלאת, כאן חשה במיטבה, כאן רואה סביבה עיניים אוהדות.
איך מגשרים בין הרצונות?
אולם, להם, להם תמיד היה רצון אחר ועתה הוא מוצהר ונאמר בריש גלי עם הרבה כוונה.
ואני, גם אמא, גם אשת מקצוע, יושבת לשיחה, מקשיבה, שומעת את הטיעונים, את הנימוקים ומשמיעה את אלו שלי. ואז מקבלת החלטה.
מכירים? גם אתם עומדים בפני השאלה הזאת – היכן לעשות את החג השנה? ומה עושים כאשר את הילדים שלנו כבר לא ניתן רק “לארוז” ולנסוע לאן שאנחנו מחליטים אלא יש להם דעה ורצון משלהם והם גם משמיעים אותו. אז אספתי עבורכם מדריך קטן ומנומק מתוך החוויה שלי ומתוך המקצועי שלי:
- יושבים לשיחה משותפת כאשר באמת פנויים להקשבה.
- הקשבה עם שתי אזניים ופה אחד, פחות עסוקים בלתכנן את התשובה, פחות עסוקים במה הולכים לומר אלא, רק מקשיבים, מנסים להבין.
- לא מסיקים מסקנות, כל מה שלא ברור, שואלים: למה אתה מתכוון כאשר אתה אמר שזה מאד חשוב לך? מה חשוב לך?
- למה? כי זה מגביר את הסיכוי שנוכל להבין יותר אחד את השני, להבין לעומק מה זה בשבילו, “להיכנס לנעליים” שלו.
- משתפים בנקודת המבט שלנו – מה אני חווה, רוצה, מה בשבילי, לא האשמה. נמנעים מ: אני תמיד עושה בשבילכם. משום שכאשר עשינו, עשינו מתוך בחירה שלנו ולא בגללם.
- חוזרים אל עצמנו וחושבים – מחירים ורווחים.
- עושים בחירה ששלמים איתה, לא כי אתה אמרת, לא בגללך אלא, כי זו הבחירה שלי.
מה שאני ראיתי בכל התהליך הזה בסופו של דבר זה את ההזדמנות לנהל שיח עם המתבגר שלי, גם אם זה היה כואב ומרגש להקשיב לו, לראותו חותר לקדם את מה שחשוב לו בנחישות ובנועם הליכות. אהבתי את החיבור שלו למשפחה המורחבת, את הרצון שלו לשהות עימם בארוחה, את המוכנות שלו להיות קשוב לרצונו ולא להדחיקו על מנת לרצות את אימו.
סוף הסיפור – הלכנו לארוחת חג עם המשפחה המורחבת, הזכרתי לעצמי שבסופו של דבר מדובר בארבע שעות ומהצד התבוננתי בילדיי משוחחים ונהנים מן המפגש ושמחתי על בחירתי.
כמו הרבה דברים בחיים – זה יהיה מה שנעשה מזה, וכאן יש לנו יכולת השפעה.
הכותבת היא מדריכת הורים, מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך, מומחית בהדרכת הורים למתבגרים ובהדרכת הורים לילדים עם קשיי קשב וריכוז. לאתר של יהודית אוליבר, לאינסטגרם של יהודית אוליבר
