הטראומה של כולנו

עכשיו, כשאנחנו הורים לילדים, הטראומה של סדרות הפיגועים שחווינו כשהיינו צעירים, מרימה את ראשה. אז לא ידענו אולי שצריך להתמודד ולא ידענו איך. היום אנחנו חייבים, למען עצמנו ולמען ילדינו

כשעליתי לתיכון נסענו לשליחות בארצות הברית. באחד השיעורים המחנכת החליטה שבשביל שיכירו אותי טוב יותר ויבינו מאיפה באתי כדאי שהילדים ישאלו אותי שאלות שמעניינות אותם. אז הם שאלו על מזג האוויר ואם אני גרה במדבר, ואם רכבתי על גמל ולמה נתנו לי שם שקשה לבטא ואז ילדה אחת שאלה אותי אם לא מפחיד אותי לנסוע באוטובוסים כי הם כל הזמן מתפוצצים. עניתי לה שאם מישהו עולה לאוטובוס והוא נראה לי חשוד אין לי יותר מדי מה לעשות- אני לא בטוחה תמיד שאספיק לרדת וגם ארגיש אשמה שירדתי בלי להזהיר נוסעים אחרים. לא בטוח שאספיק לגשת לנהג כי אולי המחבל ישים לב שאני הולכת להזהיר אותו. אז ברוב הפעמים אני פשוט מעבירה לשיר ממש טוב בדיסקמן שלי. שקט שרר בכיתה. הם היו בהלם טוטאלי. ולי, ילדה בת 15 שנולדה לתוך מלחמה, גדלה בצל הקטיושות וחוותה לא מעט פיגועים- זו נראתה התשובה ההגיונות והכנה ביותר שיכלתי לתת.

לא דיברו במושגים של טראומה

עברו 25 שנה מאז ואני זוכרת את הכל. כל הפרטים נמצאים אי שם במוח, ועד לפני שבועיים הם היו דחוקים עמוק עמוק בתוך מגירה שאני לא פותחת. אני זוכרת ששני שירים עצובים ברצף בגלגל”צ סימלו שמשהו רע קרה. אני זוכרת את ההמתנה מורטת העצבים בין החדשות של כל שעה עגולה בעולם בו לא יכלנו להתעדכן ברשת מה קורה בכל רגע נתון. אני זוכרת את העיתון למחרת בבוקר עם הפרצופים של החיים שנגדעו. אני זוכרת את ההתלבטות אם לצאת באותו סופ”ש- כי מצד אחד זה עצוב וקשה מצד שני אסור לתת להם לשבור אותנו. אני זוכרת את הלחץ, את העצב, את הכעס. אבל אני לא זוכרת פחד.

היינו נערות ונערים, חשבנו שנחיה לנצח, שזה לא יגע בנו, רק יעבור לידינו. לא פחדנו להסתובב, לא חששנו לצאת. לא היו אז פלאפונים חכמים או פלאפונים בכלל, לא היתה אז מדיה חברתית, יצאנו לבלות מבלי לחשוב על מחר, כמו שנערים ונערות צריכים לבלות. לחיות.

לא דיברו איתנו בכיתה יותר מדי על המצב, לא הסבירו לנו מה קורה ובטח שלא השתמשו במילים כמו ‘טראומה’ ומושגים כמו ‘פוסט טראומה’. והאמת? חשבתי שדבר לא דבק בי, הכל קרה לידי, לאנשים שהכרתי מרחוק או מקרוב אבל לא לי. לי זה לא יקרה, אני שרדתי והמשכתי הלאה.

אנחנו דור שלם של טראומה

מאז פיגוע הירי הראשון שקרה לאחרונה אני לא אני. אני לא ישנה כמו שצריך כי יש לי סיוטים בהם אוטובוסים מתפוצצים,  אני מכבה את הרדיו כשמתנגנים בו שירים שאני לא יכולה לשמוע כי הם מזכירים לי דברים שלא זכרתי שאני זוכרת. פרצופים עולים לי פתאום באמצע היום, של החתיך של השכבה שנהרג בפיגוע, של ילדה שהיתה אז בגילי וכל המשפחה שלה נהרגה והיא שרדה. של אמא שלי מנסה להשיג את אחותי טלפונית לאחר עוד פיגוע בירושלים והקווים קורסים ואי אפשר להוציא או לקבל שיחות במשך שעות ועד ההודעה של אני בסדר. והכי עצוב לי שאני לא היחידה. שכל מי שאני משתפת אותו בכך, כל מי שגדל איתי באותה תקופה, חווה את אותם הדברים. מבין אותי, מזדהה.

לא ידעתי על פיגוע הירי בתל אביב. הייתי כבר במיטה אחרי יום ארוך במיוחד כשאחי שלח הודעה ‘היה פיגוע ירי בתל אביב. אנחנו בסדר’ ואחותי ענתה מיד אחריו ‘גם אנחנו’. הודעות שלא חשבתי שנשלח יותר. והמועקה בחזה, החשש לבדוק את שמות הנרצחים, ההימנעות מהמדיה בכדי לא לראות סרטונים מהזירה- כל אלה הבהירו לי חד משמעית – אני סוחבת איתי חתיכת טראומה. ולא רק אני.

אבל מעבר לטראומה אני מתמודדת עם דבר קשה הרבה יותר. אני מתמודדת לראשונה בחיי עם פחד. פחד שיקרה לי משהו ומי ישמור על הילדים שלי? פחד שיקרה להם משהו. פחד שאני אעביר להם את החשש והפחד שלי במקום לאפשר להם לגדול בשמחה ובכיף בהם אני גדלתי. כי למרות המלחמות והטילים והפיגועים – הילדות שלי זכורה לי כמאושרת ושמחה. וכך אני רוצה שהילדות שלהם תיזכר. אבל בפנים, ואפילו לא כל כך עמוק, אני יודעת שהם דור של טראומה אחרת. “דור המבצעים” . וכל שנותר לי הוא לחבק אותם חזק, לחייך אליהם כל בוקר, להזכיר להם כמה אני אוהבת אותם כל יום, ולאפשר להם להמשיך לחיות ולהמשיך לחיות בעצמי.

חובה להתמודד

טראומה לא מטופלת הופכת לפוסט טראומה. טראומה שמדחיקים מתפרצת פתאום באמצע החיים בלי הודעה מראש. יש את המשפחות שמתמודדות עם אובדן, יש כאלה ששרדו פיגוע וכל אירוע שכזה מחזיר אותם לזירה. ויש את הרוב, אנשים כמוני, שזה עבר לידם, או לפחות כך חשבנו. וכולנו, לא רק צריכים אלא חייבים להתמודד בשבילנו ובשביל עצמנו.

התגובות של ההורים מסביבי נעות בין להשאיר את הילדים סגורים בבית מרוב פחד שיקרה משהו נורא ועד להבטיח להם שהכל יהיה בסדר למרות שאין לנו באמת דרך להבטיח את זה. כולנו נחשפנו לאירועים הנוראים, וכולנו דואגים קודם כל לילדים וזה טבעי. אבל אסור לנו לשכוח את עצמנו.

עדנה גלבוע , PHD למדעי המוח ומפתחת שיטת נוירומוטוריקה בטיפים להתמודדות:

כאשר מדובר בילדים שלנו חשוב ביותר לנרמל את התחושות שלהם ולומר להם שזה טבעי להרגיש כך. במצבים שכאלה העוצמה של התגובות משתנה וכל אחד ירגיש אחרת ויגיב אחרת ואין בסדר ולא בסדר. חשוב להזכיר להם שוב ושוב להסתכל סביב ועל כל דבר שנדמה להם חשוד, לחפש מבוגר אחראי, רצוי אדם במדים ולדווח לו. להחדיר בהם את תחושת הביטחון שיש משטרה וצבא ותפקידם לשמור עלינו.

כמבוגרים אנחנו חווים הצפה רגשית, פלאשבקים של אירועי עבר ותחושת פחד שאולי לא הכרנו קודם לכן או פחד שמתווסף על הילדים שלנו. חשוב לזכור שגם ההרגשה והתגובות שלנו הן טבעיות ולכן עלינו קודם כל להרגיע את עצמנו. אם אנחנו נהיה במצב של לחץ או פחד, נקרין זאת לילדים מבלי שנשים לב. וכן, גם עשרים או שלושים שנה מאוחר יותר הטראומה יכולה לצוף ואסור להתמודד איתה לבד. גם אחרי עשרות שנים אפשר, רצוי, ואפילו חובה לפנות לקבלת טיפול.

הכותבת היא אמא לשניים ושותפה במשרד יחסי ציבור ‘חן קרופניק וליבי ברגמן’. לעמוד של חן