ההוראות מבלבלות והאחריות היא אישית אבל כדאי לנסות ככל האפשר לשמור על שיגרה כדי להימנע מאפקט האפטר-קורונה – מחלת ההימנעות. תוצאותיה עלולים להביא לדיכאון וחרדה
יום שלישי, 21:30 בערב. הודעה מהיועצת: “נחשפת לחולה קורונה מאומת היום, אנא בצעי בדיקת אנטיגן”. תוך כדי שאני מעבירה בראש את כל מה שיש לי מחר מגיעה הודעת ווטסאפ מהיועצת של בית הספר אליו אני מתוכננת להגיע מחר בבוקר: “מספר המאומתים והמבודדים בשכבה עולה מרגע לרגע, אין ברירה אלא לדחות את הסדנה למועד אחר”. לפחות יש דברים שמסתנכרנים בתקופה ההזויה הזאת.
רביעי בבוקר, אחרי בדיקת אנטיגן מהירה אני יוצאת לרחוב. יש לי בוקר פנוי. בחוץ שמש חורפית נעימה. יוצאת לטיול מאוחר עם הכלב ובדרך פוגשת את נטע שכנתי עם הבת הצעירה שלה בגן השעשועים. “מה קורה?” אני שואלת.
“מיום ראשון אנחנו בבית”, היא עונה. הגננת חולה, הילדים היו בבידוד, עכשיו הם לא חוזרים לגן, כדי לא להיכנס שוב לבידוד לפני הסופ”ש.
בודקת עם אליה (בת 15), גם היא לא הלכה היום. מחר יש לה מבחן והיא רוצה לעשות אותו. אם במקרה היא תיפגש היום עם חולה מאומת תצטרך ללכת לעשות בדיקה ו “אין לי 3 שעות מיותרות לעמוד בתורים”, כך היא מצהירה.
בשבוע שעבר פרסם רם כהן, מנהל תיכונט פוסט ויראלי שקרא למקבלי ההחלטות לא לסגור את בתי הספר, להשאיר את ההחלטה בידי המנהלים, ולהורים – לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. התגובות היו רבות ואוהדות. יחד עם זאת, הנחיות משרד החינוך מבלבלות והורים רבים סוגרים כל יום ופותחים כל בוקר בשאלה – האם לשלוח את הילדים מחר לבית הספר? ובהיעדר החלטה על סגר מטעם משרד הבריאות ומשרד החינוך, בכל זאת לא מעט משפחות בוחרות לבודד את עצמן. את המחיר משלמים הילדים עצמם.
אפילו הבייביסיטר לא פועל יותר
היה אפשר לקוות שמשהו בשיטת הלמידה ישתנה בשנתיים האחרונות יחד עם כל השינויים האחרים שהעולם חווה. אלא שמזה קרוב לשנתיים “הבייביסיטר של האומה” (בית הספר בלשונו של פרופ’ חיים אדלר ז”ל) לא משמש אפילו ככזה.
תלמידים ומורים נכנסים לבידוד, מעט מאד תלמידים מגיעים לבית הספר והיתרונות החברתיים שמקנה השהות בבית הספר נעלמים.
ילדים שגם בלי הקורונה היה להם קשה לקום בבוקר, מוצאים בקורונה מפלט ונמנעים מלהגיע לבית הספר ימים רצופים. הרבה יותר ממה שנדמה.
ילדים שהתמודדו עם קשיים חברתיים, מתרחקים יותר מילדים בני גילם, שריר האנושיות והחברתיות נחלש אצלם יותר עד שיותר ויותר ילדים ובני נוער חווים חרדה ודיכאון. רק השבוע פורסם כי במחקר של משרד החינוך מהשבועות האחרונים נמצא כי 60% מילדי בתי הספר היסודיים, ו 70% מבין תלמידי התיכון חווים רמות שונות של דיכאון.
מה עושים?
אני בעד לקחת סיכונים מחושבים. כן לשלוח לבית הספר ילד בריא שלא נדרש בבידוד. כן לעודד את הילדים לשמור עד כמה שאפשר על שיגרה, כי שיגרה היא שפיות.
גם אם המורה לא באה, גם אם לא ממש למדו כרגיל, עצם היציאה מהבית, ההתארגנות בבוקר, גם אם פגשו שלשה ילדים וחזרו מוקדם, זה יותר טוב מכלום. בשונה ממילות השיר אני טוענת שיותר טוב כמעט מכלום.
מאחלת לנו החלמה מהירה וקלה בעיקר מאפקט האפטר קורונה – ההימנעות.
הכותבת היא מדריכת הורים, מאמנת, מטפלת CBT, מטפלת דיאדית, מרצה ומנחת קבוצות. לאתר של יפעת “כלים קשובים” ולעמוד הפייסבוק של יפעת.
