fbpx

מחאת ההורים: “כמה אפשר? אנחנו קורסים!”

ביום ראשון יערך אירוע מחאה וירטואלי אותו מארגנים הורים שלא מוכנים לשתוק יותר. אלעד דהן, אב לארבעה ילדים ומטפל רגשי, מסביר מדוע הוא הולך לקחת בו חלק: “אנחנו עומדים בפני מגפת רצינית – מגפת דיכאון וחרדה, הכוללת שימוש בסמים, נשירה מהלימודים, בעיות חברתיות ועוד. סיפרנו לממשלה ולתקשורת ולכל מי שהיה מוכן לשמוע את כל זה. אבל זה לא עזר. ואנחנו לא יכולים עוד”

הקורונה אתנו כבר כמעט שנה. ההשפעה שלה על חיינו רחבה ועמוקה, כנראה הרבה יותר ממה שאנו רואים ומבינים. זה התחיל במצב חירום לאומי, חוסר ודאות וחרדה עמוקה. הסגר הראשון היה קשה ובעיקר אפוף חוסר ודאות ופחד. כולנו התגייסנו. נשארנו בבתים. שרנו במרפסות. היתה לנו מוטיבציה. אחר כך הגיע הסגר השני, ואז הסגר השלישי וכבר אפשר לנחש שעוד מעט יגיע הרביעי. למרות כל ההבטחות, החיסונים נראים פחות מבטיחים מבעבר ונראה שהיציאה מהמשבר רק הולכת ומתרחקת. אנחנו על סף קריסה, עומדים על פני תהום. ואנחנו – אוכלוסיית מעמד הביניים, הורים לתינוקות, לילדים בגן, לילדי בתי הספר והתיכונים – כבר לא יכולים עוד!

מה לא עשינו כדי לנסות להשפיע על ההחלטות הלא הגיוניות? פנינו למומחים שהסבירו כמה ההשלכות הנפשיות של המצב, של הבידוד והסגרים מסוכנות. אנשי מקצוע כתבו השערות ואנליזת של מידע מורכב שמצביע על אסון לאומי, שלא לומר בינלאומי, ועל כל זה כבר נכתבו מאמרים אקדמיים רבים. ניסינו לצעוק: “לא ככה! יש דרך אחרת! אפשר לנהל מגיפה עולמית בצורה מעט שונה, שתעזור לנו לשרוד את המשבר הזה”. אבל זה לא עזר. ומה אני יכול עוד להוסיף שלא כבר נאמר? שקשה? שבלתי אפשרי? שאנחנו קורסים? שהילדים מתחרפנים? שעלולות להיות לזה השלכות חמורות שיעלו למדינה המון המון כסף? סיפרנו לממשלה ולתקשורת ולכל מי שהיה מוכן לשמוע את כל זה. אבל זה לא עזר. ואנחנו לא יכולים עוד.

המצוקה והחרדה שבחוסר הוודאות

אני כותב אליכם גם כאבא לארבע ילדים מתוקים, חכמים ובריאים (טפו טפו טפו) בגופם ובנפשם, שהולכים ומאבדים את שפיותם בגלל שהם נשארים בבית כל היום, לא פוגשים חברים וסובלים מכל הנחאס שהמצב הזה הביא עלינו. ואני כותב כאן גם בכובע אחר שלי, כאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש. במקצועי אני עובד סוציאלי קליני, מומחה ומדריך מטפלים בטיפול רגשי ובטיפול קוגניטיבי התנהגותי CBT, מנהל “מרכז רימון – מרכז לטיפול פסיכולוגי בפריסה ארצית”. כרגע אני כותב את השורות האלו כשיושב על ברכיי ילד משועמם עד מוות, בן 5, שהאחים שלו לא מוכנים לשחק איתו כי הם בזום. אבל כשאין מגיפה שמשתוללת בחוץ, אני מטפל בילדים, מתבגרים והורים ופוגש מדי יום מטופלים בקליניקה. עשיתי את זה במשך שנים לפני הקורונה ואני ממשיך גם כיום ולא מתכוון להפסיק בעתיד. אני במקצוע נדרש והמצב מייצר לי ולקולגות שלי המון עבודה – אם לא עכשיו אז בעתיד. גם אשתי, דר’ רחלי חיים דהן, היא חיונית (פסיכותרפיסטית ואשת סגל בביה”ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית רופין). ככה שלפחות אנחנו עובדים. אבל לצערי אני נאלץ להמשיך לעבוד באותו היקף, אם לא יותר, תוך כדי שהילדים שלי בבית, נאבקים בזומים וכמובן, בל נשכח, מתמודדים עם מצוקה והחרדות אל מול חוסר הוודאות הנורא הזה. 

מחאת ההורים: "כמה אפשר? אנחנו קורסים!"

כאיש מקצוע אני בהחלט מרגיש את השלכות הקורונה. המקרים שמגיעים אלי בחודשים האחרונים חריפים הרבה יותר, קיצוניים הרבה יותר ואקוטיים הרבה יותר. לאחרונה מוצא את עצמי הרבה יותר בשיחות טלפוניות בשעות מוזרות, כאשר הילדים שלי מסתובבים לי בין הרגליים, לפעמים כמעט והורגים אחד את השני, ואני מנסה לשמור על טון מקצועי, רגוע, להרגיע את המטופל שהתקשר או את ההורים המודאגים שנמצאים איתי עכשיו על הקו. חשבתי שאם אצליח לספר ולהביא תמונות מבפנים, אולי, רק אולי, מישהו יבין באמת מה קורה שם בחוץ (או בפנים). מה קורה לילדים שלנו ומה קורה לנו, בזמן שהמנהיגים שלנו מנסים לנהל את המשבר הזה בצורה שאינה מעוררת הרבה הערכה.

אתחיל בסיפור האחרון שקרה לי ממש לפני יומיים: אני מטפל מזה כמה חודשים בנער בן 15 שהחל לאחרונה להשתמש בסמים. כנראה שלקורונה, להעדר המסגרת ולכל ההלשכות הנוספות של המצב, יש חלק לא קטן בזה. אל תטעו לחשוב שמדובר בנער לא נורמטיבי או חריג או במשפחה הרוסה עד היסוד. אמנם משפחה עם אתגרים, אבל בינינו, מי לא מתמודד עם אתגרים? אז מדובר באמא צעירה, חד הורית, מחויבת מאוד, דואגת מאוד, אינטיליגנטית עם הרבה כוחות. מעמד הביניים, כמוני וכמוכם. לצערה הרב הבן שלה, שהיה תלמיד מעולה ובמצב חברתי סביר, החל להתדרדר בלימודים, לצאת מהבית ולהיפגש עם חברים מפוקפקים עד השעות הקטנות של הלילה, וכאמור להשתמש בסמים. היא איבדה עליו שליטה כמעט לגמרי. הוא לא מקשיב לכלום.

אותה אמא, שיש לי כלפיה וכלפי ההתמודדות שלה הערכה רבה, מתייעצת איתי כמעט על בסיס יומי. אני זמין לה כמעט 24 שעות ביממה – לשמוע, להרגיע, לייעץ במצבי קיצון, כשאמצע הלילה ואין לה מושג איפה הבן שלה. לאחרונה היא ערבה את ביה”ס במצב המדרדר. ביה”ס התגייס בצורה מעוררת השראה, הן היועצת והן המחנך יושבים איתי ועם האמא במשך שעות לשיחות ופגישות משותפות כדי לחשוב איך להתמודד עם הנער. לאחרונה התגלה שמצבו מתדרדר, לא רק שלא הפסיק להשתמש בסמים כמו שהבטיח, היא גם מצאה דברים בחדרו שמעידים על שימוש מסיבי ואולי אף על סחר בסמים. מזכיר לכם – מדובר בנער נורמטיבי לחלוטין, שתפקד בצורה מצוינת עד לאחרונה. כשהתגלה עניין הסחר, כינסנו פגישה דחופה עם המחנך והיועצת. הפגישה לא סבלה דיחוי ולכן נקבעה למועד דחוף. בכל יום אחר כנראה הייתי מצליח להפנות אליה בקלות, אלא שהפעם מצאתי את עצמי אוסף את הבת המתבגרת שלי מאימון, ובזמן שהיא ישבה איתי באוטו ניהלתי שיחת ועידה בזום עם האמא מודאגת, המחנך, יועצת והמנהל. שיחה דחופה על שימוש בסמים, הזמנת משטרה, חיפוש בבית, כלבי משטרה ועוד. סיטואציה הזויה, שלא לומר מבישה. איך אני כאיש מקצוע, מטפל בילדים, אבא שמשתדל להיות מסור לילדיו, מאפשר לבת שלי להיות עדה לכזו שיחה? אבל לא היתה לי ברירה. וזה רק מצב אחד שאני נתקל בו על בסיס יומיומי.

מחאת ההורים: "כמה אפשר? אנחנו קורסים!"
לצד זה אני נתקל בעשרות מקרים של בעיות על רקע חברתי, והם קיצוניים מבעבר. למשל ילד בן 12 שמדבר על כך שהוא לא רוצה להמשיך לחיות וחייו אינם שווים כי אין לו חברים, ושהוא לא פוגש אף אחד בן גילו כבר כמעט שנה. או נער צעיר שגם ככה נאבק יום יום כדי לקיים חיי חברה מינימליים ועכשיו אומר מפורשות שלא נותר לו בשביל מה לחיות, שהוא כבר לא מאמין שהמצב ישתנה.

ובל נשכח גם את ההתמודדות שלנו כהורים. זה לא אנושי לדרוש מאתנו לעשות מה שאתם דורשים מאתנו. לא באמת אפשר ללמד כיתה כשיש לך 3 ילדים מתחת לגיל 7 בבית (מקרה אמיתי של חברה), זה לא נורמלי לצפות מאיש הייטק לעבוד 10 עד 14 שעות ביום, כשהילדים שלו בבית. לקיים שיחות ועידה עם ילדים שקופצים על המיטה בחדר השינה. זה גם לא הגיוני לצאת לעבוד אם, למשל, אתה עובד חיוני, כאשר יש לך כמה זאטוטים לבד בבית, או אפילו אם זו נערה מתבגרת ואחראית. גם היא צריכה עזרה מדי פעם ומישהו לדבר איתו בתוך עננת הבדידות האפורה. גם היא לא באמת יכולה להישאר לבדה כל כך הרבה זמן.

חוסר אונים נרכש

אז לאור כל זה, בימים אלו עמותת ההורים כולנו משפחה הרימה אירוע מחאה וירטואלי #הורים_אובדים. זה אירוע זעקה, אירוע כאב, שמטרתו להשמיע את כאבנו, לצעוק אותו, לנסות להשפיע על דעת הקהל, להראות למנהיגים שלנו, שאנחנו, הבוחרים שלהם, הורים שלא מצליחים יותר להתמודד. עם כל הצער, אני חושב שנהינו אדישים לכאב אנושי, גם אם זה הכאב שלנו או של ילדינו. אנחנו עד כדי כך קהים, שהפכנו לאדישים למצב של עצמנו. אנחנו כבר לא מנסים לשנות, אפילו בקושי צועקים את כאבנו. בשפה המקצועית זה נקרא “חוסר אונים נרכש”. זהו מצב שבני אדם (וגם חיות) עלולים להגיע אליו לאחר ניסיונות רבים, ללא הצלחה, להשפיע על מצבם, להפחית את המצוקה בה הם שרויים או לפתח תקווה. זהו מצב חמור. יש שיאמרו שזהו הבסיס לדיכאון. ובאמת, אנחנו עומדים בפני מגפת חולי נפשי רצינית – מגפת דיכאון וחרדה, הכוללת שימוש בסמים, נשירה מהלימודים, בעיות חברתיות ועוד.

חשוב לי להבהיר שאין בדברים קריאה לפתיחה לא אחראית של מוסדות החינוך במידה ומצב התחלואה לא מאפשר זאת. אנחנו רוצים להשאיר את ההחלטות לאנשי המקצוע ולמנהיגים שלנו, לסמוך עליהם שהם בוחרים נכון עבורנו. כל מה שאנחנו מבקשים זה שהמדינה תיקח אחריות. שהשרים וההנהגה שלנו יתעוררו להבין שפרק זמן של שנה (והיד עוד נטויה) הוא לא “מצב זמני”. מדינות אחרות מצאו פתרונות יפים להורים לילדים, כמו מפגשים ופעילויות עם מורים. בעצם, לא צריך ללכת רחוק, אנחנו כבר המצאנו את הפתרונות. זוכרים את מלחמת המפרץ? רובינו לא היינו הורים אז, אני הייתי בכיתה ד’ או ה’. היינו נפגשים בקבוצות קטנות בבית של אחד הילדים והמורה היתה עוברת בין הבתים. זו לא היתה יוזמת ההורים. זו היתה יוזמת משרד החינוך. יוזמת הממשלה. ומלחמת המפרץ, בל נשכח, נמשכה “רק” חודשים ספורים. אנחנו עם הקורונה כבר שנה והסוף עוד לא מאד קרוב. אנא קחו אחריות! 

לעמוד האיוונט של המחאה

 הכותב הוא אבא לארבעה ילדים, מומחה בטיפול רגשי וטיפול CBT בילדים ומתבגרים, מנהל מרכז רימון – טיפול פסיכולוגי בפריסה ארצית

תערוכה חדשה חושפת: מה עובר על המתבגרים בקורונה

12 דרכים להתמודד עם מתבגרים בבידוד ובסגר

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.