מאז הילדות אני, ובהמשך גם בנותיי, לא מוותרות על הפסטיגל. השנה, בצל הקורונה, ערכנו הקרנה משפחתית ולהפתעתנו הרבה הצלחנו ליהנות ולהתרגש עוד יותר מתמיד
כשהייתי ילדה הייתי מחכה כל שנה לחנוכה, כי אז אמא שלי הייתה קונה לנו כרטיסים לפסטיגל. החוויה לא הסתיימה בזה, אלא אחר כך היינו גם קונים את התקליט ושומעים אותו שוב ושוב. גם כשגדלתי לא ויתרתי על הפסטיגל ותמיד מצאתי סיבה ללכת. ליוויתי כל מי שרק רצה ותמיד היו בסביבה אימהות ששמחו לשלוח את הילדים למופע ההמוני הזה עם משהי אחרת.
כשהפכתי לאמא ידעתי שבשבילי הילדים הם רק תירוץ להמשיך ללכת למופע המוגזם והמרהיב הזה והמשכתי את המסורת בהדיקות רבה. כשהבנות שלי גדלו, גיליתי שגם הן נדבקו בחיידק, וכמיטב המסורת המשפחתית – הן עצמן קנו כרטיסים והלכו עם האחייניות הצעירות.
השנה, כמו רבים אחרים, החלטנו שאם אנחנו לא יכולות לנסוע לפסטיגל, הפסטיגל יבוא אלינו. קבענו יום ושעה להתכנסות, הכנו כיבוד מושקע להפסקה (שחוסל הרבה לפני) והתחלנו בהקרנה. כבר בהתחלה הבנו שלמרות הזום והמסך, גם השנה ההפקה תצליח לייצר “וואו” ולרגש – השירים, התלבושות, קטעי הקישור וכל הדברים שגורמים ללב להתפוצץ עבדו מצוין. זכינו לראות את הכוכבים שאני גדלתי עליהם לצד כוכבים שהבנות גדלו עליהם, ולשמוע שירים שהן מכירות מהילדות (ואז הן שאלו בהפתעה “מה? השיר הזה היה בפסטיגל?”).
התרגשנו משירים מרגשים כמו “הדרך אל הכפר” עם רבקה זהר, כשברקע ומאיה בוסקילה ואיתי לוי, וחגגנו עם שירים מקפיצים, כמו זה ששירי מימון שרה כשהיא הפכה את הבמה למחזמר “שיקגו”. וכמובן שבפסטיגל כמו בפסטיגל הריגוש רק נבנה, והשיר האחרון הרים את כולנו על הרגליים וגרם לנו, אף על פי ולמרות הכול, להזיל דמעה.
למרות השנה המורכבת שהיתה לנו, והמרחק הפיזי מהבמה והכוכבים, הפסטיגל הוכיח שהוא רלוונטי מתמיד. זה מופע שהוא תמיד היה חלק מהחיים, ואם החיים עברו השנה פאזה – גם הפסטיגל עבר איתם, ובדיוק כמו בחיים עצמם – זה לא טוב יותר או טוב פחות מאיך שזה היה. זה מצוין בדיוק כמו שזה.
הכותבת היא מנחת הורים, מאמנת ילדים ונוער ומטפלת דיאדית, מייסדת “דייט אמא ובת”. לאתר של יפעת “כלים קשובים” ולעמוד הפייסבוק של יפעת.
