יפעת דננברג לא חשבה שדווקא הבת הכי “חלקה” שלה תהיה זו שתבקש לשנות את מראה השיער שלה
איפה טעיתי? למה היא לא אוהבת את עצמה כמו שהיא?” – כשהבנתי שזה מה שאני שואלת את עצמי כל פעם שגלי מבקשת ממני לעשות שינוי כלשהו, שמתי לב שאני לא באמת חושבת בשבילה או לטובתה, אלא ממוקדת בעצמי. אבל רגע, התחלתי מהסוף.
הכל התחיל כשגלי ביקשה לעשות החלקה. החלקה? מה? את? למה? גלי היא הבת הצעירה שלי. הבת יחידה שנולדה עם שיער חלק (גם אבא הצליח לשרבב משהו לגנים המוצלחים שלה). היא אהבה את השיער שלה והכל היה בסדר, עד שהגיעו ההורמונים של גיל ההתבגרות וטרפו את הקלפים. השיער, כמו הרבה דברים אחרים, השתנה. הוא הפך גלי יותר, ובעיניי הרבה יותר יפה.
אבל מי אני שאחליט.
אז זה התחיל בפן פעם בתקופה בעיקר לקראת אירוע. זה המשיך לפן כל פעם אחרי חפיפה וזה הגיע לפן אחרי חפיפה ומחליק על הדרך לפני כל יציאה. השיער מבחינתה היה צריך להיות חלק כל הזמן. אחרי שנתיים השיער אמנם היה חלק, אבל שרוף ולא בריא. לא עזרו כל ההמלצות שניתנו לה לשיקום השיער – היא רצתה חלק.
ועכשיו חוזרים אלי: אני מתולתלת. מתולתלת מלידה. מאוד סבלתי מהשיער שלי כילדה, אבל בעיקר כי לא ידעתי לטפח אותו נכון. גם אני בגיל ההתבגרות רציתי שיער חלק. מאוד מאוד רציתי. אפילו עשיתי פן בבת מצווה שלי. בימים ההם לא הייתה החלקה, ובשביל פן היה צריך לעבוד קשה מאוד בתלתלים כמו שלי. רק כשהתבגרתי למדתי לקבל את השיער שלי כמו שהוא בלי לכעוס על זה שהוא משתולל מתי שבא לו, בלי קשר למה שאני מבקשת ממנו.
בנוסף לקושי האישי הגדול עם השיער שלי בגיל ההתבגרות, היום אני עוסקת באימון וטיפול בבני נוער ועסוקה המון בלמצוא יחד עם בני הנוער שאני פוגשת את החוזקות שלהם, את היופי הפנימי שלהם, את המתנה שהם, כדי שיביאו את עצמם לידיי ביטוי ויאהבו את עצמם בדיוק כמו שהם. ואם כל זה לא מספיק, אני מנחה אירועים וסדנאות של אימהות ובנות, ובחלק מהמפגש השותפה שלי עדנה (שהיא מתולתלת בעצמה), מדברת עם האימהות והבנות על שיגרת טיפוח לשיער וכמה השינויים שעושים בשיער הורסים אותו. כל העומס הזה רבץ לי על הראש ועמד ביני לבין ההסכמה והאיפשור לגלי.
את כל זה כמובן שזכרתי כשגלי ביקשה לעשות החלקה, אבל זה לא עזר. היה נדמה לי שנכשלתי. איך יכול להיות שהבת שלי לא מרוצה ממי שהיא? מאיך שהיא נראית? היא הרי נראית כל כך טוב! איך היא לא רואה את זה?! ואם אתן יד לזה שהיא תעשה החלקה, מה זה אומר בעצם? שאני תומכת בזה? שכל פעם שמשהו חיצוני לא ימצא חן בעיניה היא תלחם לשנות אותו, במקום ללמוד לאהוב ולקבל את עצמה כמו שהיא? איך אני נותנת יד למודל יופי מסוים להתוות דרך לבת שלי? מה עם כל הכישרונות, היכולות, החוזקות והיופי הפנימי המרהיב שלה – למה היא לא רואה שאותם חשוב להבליט?
אבל בסוף הסכמתי. התייעצנו עם כמה ספרים, בדקנו מה עושים ובאיזה חומרים משתמשים, בחרנו ספר והלכנו על זה. מה שהכריע את הכף היו שני דברים עיקריים: העובדה שהיא בכל מקרה עושה הכול כדי שהשיער שלה יהיה חלק ובעצם הדרך שלה הורסת אותו. והשיקול היותר משמעותי מבחינתי – שמתי לב שהשיער מאד מעסיק אותה, הבנתי שיותר חשוב לי שהיא תרגיש טוב עם עצמה ותחייך באהבה לעצמה מול המראה, מאשר להילחם במרדף אחרי מודל היופי.
ומה היום? היא רגועה לגמרי בנוגע למראה של השיער שלה. נהנית ממנו, לא מתעסקת בכלל בלטפח אותו. בימים הראשונים היה לי קצת קשה לראות את השינוי (עדיין אוהבת יותר את מה שהיה קודם), אבל בחרתי להנות מהעובדה שעבורה זה טוב ושהיא מרוצה.
נ.ב בדיעבד הייתי מסכימה אפילו קודם.
הכותבת היא מנחת הורים, מאמנת ילדים ונוער ומטפלת דיאדית, מייסדת “דייט אמא ובת”. לאתר של יפעת “כלים קשובים” ולעמוד הפייסבוק של יפעת.
