אם גם אתם מתקשים לעקוב אחרי אחרי ההחלטות של משרד החינוך, להבין מתי להירשם ולמה, ומי בכלל ישגיח על הילדים שלנו בשבועות הקרובים – אתם לא לבד. כי אם יש משהו שאפשר לומר בוודאות, זה שמערכת החינוך נמצאת בכאוס שאת מחירו, כרגיל, ישלמו ההורים
בלגן כזה גדול לא חווינו מזמן. אנדרלמוסיה כזו לא תמצאו אפילו לא אחרי מסיבה פרועה של 20 ילדים. כנראה שהכאוס שחוגג במדינת ישראל חלחל היטב גם למערכת החינוך. ואם חשבנו לתומנו שממשלה חדשה תנסה לעשות סדר בזמן משבר, הרי שנוכחנו לגלות, תוך אכזבה רבה, שאנחנו רק מתדרדרים במדרון חלקלק ולא בטוח שיהיה מי שיעצור אותנו מנפילה נוספת.
פתרונות הקיץ במוסדות החינוך לימדו אותנו שיעור במשפט ומדינה, לפיו חתימה על הסכמים משולה לקליפת השום. למדנו על בשרנו שהאותיות הקטנות הן שקובעות בסופו של דבר את הדין. למדנו שיעור חשוב על מוסר, לפיו הבטחות לא חייבים לקיים וסולידריות זה מונח שאפשר להשליך לפח. בשיעור על מו”מ למדנו היטב שהחזק מנצח ככל שיהיה בריון יותר וללא קשר לצדק או נחישות ולמדנו גם שיעור על צדק חברתי.
בשיעור בהתנסחות, למדנו שיש הבדל משמעותי בין הביטוי “לא יהיה שינוי במחיר הקייטנה” לבין “התוספת לא תעלה להורים תשלום נוסף”. כך, למרות שהבטיחו שנקבל עוד 9 ימים ללא עלות, לא השכלנו להבין שכוונת המשורר היא שנהיה חייבים להירשם לכל התקופה ולשלם בכל מקרה את העלות של תקופה נוספת. כך דילגנו בכעס רב לשיעור על זכויות וחברה, ולמדנו שלמרות שלא ראוי להתנות שירות בשירות, מדינת ישראל יכולה לעשות זאת בקלות.
במישור החברתי בשיעור על אפליה, גילינו שמשבר הקורונה השפיע בעיקר על בתי הספר וכנראה שההורים של ילדי הגנים פחות נפגעו כלכלית בקורונה, אחרת אין הסבר אחר מדוע דווקא הם לא זכאים לסבסוד הצהרון. בכך השרשנו אפלייה שחוזרת על עצמה לא פעם בין ילדי הגנים לילדי בתי הספר. “אז מה?”, טוענת מדינת ישראל, “היו דברים גרועים יותר”.
ואחרי כל השיעורים המרתקים האלו ניגשנו לבחינה ונכשלנו.
החיים בחוסר ודאות
אין לנו מושג מי נגד מי למה וכמה, אנחנו חיים בחוסר ודאות כה רב שאנחנו לא יכולים להתחייב על כלום, לא בפני ההורים ואפילו לא בפני עצמנו. אנחנו מבינים שהמצב כל כך נזיל, שגם אם פתחנו רישום אפשר לסגור אותו וגם אם קבענו מחיר זה יכול להשתנות. אנחנו שבויים במערכת שחושבת שאנחנו “נוראיים” והילדים שלנו הם בובה על חוט במשחק הזה, אבל הם לא בראש סדרי העדיפויות של אף אחד. ממשלת ישראל תחילה, לאחר מכן ארגוני המורים, הצוותים החינוכיים, המורים, הגננות, הסייעות, הרשויות המקומיות ובסוף – ולבסוף, הילדים.
היום, כשאנו במרוץ כנגד הזמן להירשם לבית הספר של החופש הגדול, אנחנו קהל שבוי. אין לנו מושג מה יהיה שם כמה ולמה, אין לנו מושג מתי יחזירו לנו כספים על כל התקופה שהפסדנו, אין לנו מושג מי יחנך את ילדינו, או לכל הפחות ידריך אותם באותה קייטנה שקוראים לה “בית הספר של החופש הגדול”. אנחנו בעיקר טרודים במרדף אחרי צדק, מוסר ואזרחות טובה, מחכים למכה/ הפתעה הבאה שתנחת עלינו. יש לזה שם – כאוס מאורגן.
אנחנו עדיין מחכים למבוגר האחראי שיעשה סדר בבלגן. מקווים לשינוי עבור כולנו ובעיקר עבור הילדים שלנו. עדיין אופטימיים, עדיין מנסים לשנות את העולם. ואם צריך אנחנו נסדר את הבלגן כמו תמיד, ובכך נלמד את הילדים שלנו שיעור חשוב משלנו על הורות, לקיחת אחריות, הקרבה ושוויון.
הכותבת היא יו”ר משותף ועד הגנים בהנהגת ההורים הארצית
