כשנערה בת 17 נשאלה מה דעתה על פרשת הכדורגלנים והקטינות, היא סיפקה לאמא תשובה מפתיעה
“בתיה, קראת את החדשות על הכדורגלנים והקטינות?”
“כן”, ענתה לי הטינייג’רית שלי ממושבה על הספה בקול מתמשך עם כוונה של – דאאא את צריכה בכלל לשאול?
“ומה את אומרת על הנושא ממקומך כבת עוד מעט 17?”, שאלתי בסקרנות.
“ואהה יש לי מלא”, חייכה.
“יאללה”. פתחתי בהתרגשות את הפנקס, “אני רושמת!”.
“מפה ואילך אלו הדיבורים של בתי בת העוד מעט 17:
“נערות רוצות להרגיש גדולות. יש תחושה כזו, שאנו רודפות אחרי הבגרות ועולם של ה’גדולים’ כדי להרגיש יותר שייכות. יותר מקובלות. כן, אנו הנערות רוצות להרגיש מקובלות. ואם אדם בוגר שהוא מפורסם מסתכל עלינו, זה מרגש. ואם המחיר של היחס הזה הוא סקס, אז אנו נשלם אותו מבלי להבין בכלל כמה זה חרא, או מה הן ההשלכות של זה על העתיד שלנו. רובנו בכלל לא מבינות מה זה טווח ארוך ונפש, ואיך מעשים בהווה העכשווי יכולים להשפיע עלינו בעוד שנה. יותר מזה, קשה לנו להבין את המחר. לכן הצד שלנו בכלל לא משנה”.
“אז מה משנה או חשוב לדעתך?”, שאלתי בעודי רושמת במרץ.
“הצד של הגברים המבוגרים. את יודעת הרי כמה אני שונאת לעבור ליד בית הקפה של הזקנים פה בצומת?”.
“מה איתם, הגברים המבוגרים?”
“הם כבר מבוגרים. הם מבינים שיש השלכות של מעשים. הם האחראים הבלעדיים. הם מבינים יפה כמה מעשה של היום פוגע במחר. הם מבינים את זה, כי הם חיו יותר מאיתנו, ובאמת חוו תוצאות של מעשים. וזו בעיה של ממש שהם האחראים שאמורים להבין, כי הם כולם צריכים טיפול. הם הבוגרים שאמורים לקחת אחריות, אבל לא רוצים לקחת את אותה האחריות. כולם פתאום משחקים לי ראש קטן, כשלמעשה הם ראש ממש גדול. הם גברים שמעולם לא קבלו חינוך נכון, בנוסף לכך שהם כל הזמן מחפשים במי לשלוט כדי להרים לעצמם את הביטחון העצמי.
“אז כן, אנחנו הצעירות מהוות להם אחלה טרף. רוב הצעירות לא יודעות לומר לא. רובנו אפילו לא יודעות שזו אפשרות. והם יודעים יפה מאוד שאם האישה שלהם יודעת לומר לא, או לפחות לדרוש יחס רציני, אנחנו לא. וזה הכי קל ללכת לאלו שלא יודעות לדבר, ולהרים לעצמך את האגו. הם כולם מחפשי אגו של אשליית כיבוש על הגב שלנו”.
“אז איך אנו כהורים יכולימות לעזור?”, שאלתי. והנה התשובה שלה, שאותה אני ממליצה לכל הורה לקרוא:
1. תנו לנו מספיק יחס וכבוד כדי שלא נחפש את תחושת השייכות והקבלה מבחוץ.
2. דברו איתנו מגיל צעיר על מיניות ולא בגיל 15, אלא מגיל 9 או 10! בגיל 15 אנחנו כבר סגורות ולא מעוניינות להקשיב או לשתף כלום.
3. אל תדברו איתנו שיחה מהירה רק בכדי לסמן וי על הנושא כי זה מביך. אל תהיו מובכות או מובכים, כי אז אנחנו הופכות למובכות, וכל הנושא הופך למעיק שצריך להדחיק.
4. דברו איתנו על זה יותר מפעם אחת.
5. תקשיבו לנו. רק ככה אנחנו יודעות שיש על מי לסמוך.
6. דברו עם הבנים המתבגרים שלכן ושלכם כמו תוכי, מה מותר לעשות ומה אסור. שוב ושוב ושוב.
ולסיכום – אם אתה הבוגר שבמקום, אתה האחראי הבלעדי. קח אחריות, ותתנהג בהתאם.
