קובי לימור, איש קבע בעבר ומורה בהווה, מבקש שנבדיל בין כניסה מתחת לאלונקה לבין חוסר צדק: “לא בחרתי בחינוך כי יש חופש גדול ובטח לא בגלל המשכורת, בחרתי בחינוך מתוך אידאולוגיה, מתוך תשוקה ענקית ליצור שינוי חברתי”
“להיכנס מתחת לאלונקה” – כבר חודשים שאני שומע את הביטוי הזה בהקשר של אנשי החינוך כשמעלים את עניין הקורונה לאוויר. סביר להניח שכ-90 אחוז מהאנשים שמעלים מושג זה בכלל לא חוו את התחושה האמיתית, אבל כולם מבינים שהכוונה היא לשאת בנטל, וספציפית בימינו מתכוונים לנשיאה בנטל שנוצר בעקבות וירוס שגרם לכאוס עולמי, בזמן שאנחנו מנסים בכל דרך אפשרית לצמצם את הפגיעה הפיזית, הנפשית, הכלכלית, החברתית ועוד. אז כמדינה שנשענת על הצבא הכי חזק בעולם, מסתבר שהמושג “מתחת לאלונקה” הוא לצערי הכי טרוויאלי לנוכח המצב.
אז מה זה אומר להיכנס מתחת לאלונקה הכבדה? כשהאוצר דורש ומסתבר ששר החינוך (שרק נכנס לתפקיד) זורם ומנחית פקודות, ואנשי החינוך שם למטה, בתחתית ההר, מנסים בכל כוחם למצוא את הדרך עם האלונקה אל הפסגה, שבמקרה הזה מציינת עוד שיעור מקוון, עוד בדיקת נוכחות הזויה דרך אפליקציה, עוד מערך שיעור חדשני שצריך רק ימים בשביל להכין, עוד שיחה עם תלמיד או תלמידה שחרדים מהמצב, עוד שיח עם ההורים שלחוצים, כן קפסולה-לא קפסולה (ואני בהתחלה חשבתי שקפסולות יש רק בנספרסו), שלא לדבר על בניית מערכת לכל כיתה כשמדובר בסודוקו (אף פעם לא הייתי חזק בזה) ופתאום באמצע היום משנים שוב את הדרישות ואז כל המערכת נכנסת לגריסה – והיידה, למערכת הבאה.
אני יכול להמשיך בדוגמאות, כמו למשל מה איתנו? אנחנו לא חרדים למצב? אנחנו חסינים? לנו נוח כל העניין הזה? מורים ומורות עם ילדים קטנים בבית שצריכים לתפקד על מלא ולהעביר שיעורים כל היום עם טרפת, או לחיות בידיעה שבן/בת זוג פוטרו מעבודתם והמשכורת ה״שמנה״ שלנו תנהל מעכשיו את משק הבית. ובכל פעם שמצליחים לעלות ולכבוש עוד פסגה, מסתבר שזו אינה האחרונה, וכבר חודשים מתעסקים באלונקות ובכיבוש יעדים, אבל לי זה מרגיש יותר כמו גיבוש ליחידה מובחרת ולא כהוראה מקוונת. איכשהו הכל נופל וקם על נושא השכר. הפעם הציפייה החברתית מעובדי ההוראה היא לתת עוד ימים לטובת הכלל (בשביל שיראה טוב – לשאת בנטל, לא?) כי המשכורת המשיכה להיכנס לבנק ״ולהעשיר״ אותנו בזמן שחצי מדינה הייתה משותקת, אנשים יצאו לחל״ת וישנו גל פיטורים במשק.
אין ספק שאנחנו בעיצומו של משבר כלכלי שלא ידענו כמותו מעולם. כאזרח במדינת ישראל אני מודאג מאוד מהמצב הכלכלי והחברתי, ואני הראשון שאתן את כולי לטובת המדינה ואזרחיה. בזמן שכולם היו בבתים, יזמתי התנדבויות לקהילת הקשישים. בזמן שכולם חששו לחשבון הבנק שלהם, תרמתי מכספי למד״א ועוד. אבל להגיד לי עכשיו שאני וחברי צריכים לתרום שבוע וחצי מימי החופש שלנו אחרי שעבדנו 24/7 בכל התקופה זה מקומם, זה מכעיס, זה פשוט לא פייר. אה, שכחתי שהגינות לא נכנסת באלונקה, כי תכלס תמיד הראשונים שמגיעים לסייע נכנסים מתחת ולך תדע מתי יחליפו אותנו.
הכתף שלנו עדיין מתחת לאלונקה
עם כל הכבוד לשר החינוך, ויש לי המון כבוד אליו, גם אני שרתתי בצה״ל תקופה ארוכה (15 שנים), גם אני קצין ומפקד בעבר, בהווה (מילואים) וגם בעתיד, וכן, גם אני תרמתי למדינה בפן הביטחוני ואני יודע איך זה מרגיש להיכנס מתחת לאלונקה כשיש עליה חבר שנפגע ולא כמושג חסר תחליט. אני לא הגעתי לחינוך בשביל שינצלו אותי או את חברי, לא הגעתי לחינוך בשביל להיות פיון על לוח משחק, לא בחרתי בחינוך כי יש חופש גדול ובטח לא בגלל המשכורת. בחרתי בחינוך מתוך אידאולוגיה, מתוך תשוקה ענקית ליצור שינוי חברתי אצל בני הנוער. בחרתי בחינוך באמונה שלמה שזהו המקצוע הכי חשוב בעולם (גדולים ממני אמרו זאת). בחרתי מהלב להוביל דרך ולחנך לערכי ברזל, שלצערי היושבים שם למעלה כנראה שכחו מזמן מה הם.
כאנשי חינוך נתנו מעל המצופה כמו תמיד לטובת החברה, הכתף שלנו עדיין מתחת לאלונקה. אני לא מתחרט ולא רוצה חילוף, רק רוצה שיתייחסו אלינו בכבוד ושיעריכו את ההשקעה האין סופית. רוצים לקבל מאיתנו עוד ימים, או כל דבר אחר? יש דרכים ראויות. אני בטוח שזה יכול להביא אותנו לעמק השווה, אבל אל תשכחו מי היה הראשון מתחת לאלונקה ומי המשיך את כל המסע ביחד איתה בלי להרים יד לחילוף. כי מי יחליף אותנו?
בימים מורכבים ומאתגרים אלו אני מציע להתאחד, אני מציע שכל אחד יתרכז במה שחשוב באמת ולא בדשא של השכן, אני מציע שנסתכל לצדדים ונראה את החברים שלנו, נשאל איך אפשר לעזור ולא נשאיר אותם מאחור. אם ננשום שנייה ונרגע, נביט אל האופק, אני בטוח שנצליח ביחד לעבור את המשבר. כי לצערי אם לא נהיה תלויים אחד בשני, נהיה תלויים אחד ליד השני.
אנחנו מתחת לאלונקה. מי מצטרף?
הכותב הוא מנהל מגמת מנהיגות, מחנך ומורה בתיכון קציר חולון ומייסד ומנהל את ארגון “רוח הלוחם” – הכנה לצה״ל וכושר קרבי.
תגובה אחת
שלום קובי, כתבת יפה ונכון אבל מאוד ממוקד לעולמך. אכן מורי התיכון והחטיבות השקיעו הרבה מאוד בתקופת הקורונה. אישית אני מכירה כמה מורי תיכון שנתנו מעל ומעבר בתקופה הקשה והמבלבלת הזו ודווקא אור הזרקורים לא היה ברובו עליכם.
רוב הויכוח היה דווקא על מורי היסודי והגנים שם היה המכשול העיקרי. אישית בתור אמא חוויתי אכזבה מאוד גדולה מהמורים של הילדים שלי. הגיעו לא מוכנים לשיעור, נתנו משימות סתמיות, אם כבר נתנו עבודות לבית לא בדקו אותם. היה ממש מיותר ועצוב כל הלימודים בקורונה. ההרגשה של הרבה הורים היתה שכל המערכת מתנהלת בתור סגירת פינה.
הילדים בכיתה עובדים עם ספרי לימוד שלכולם יש, במקום לתת להם לעבוד מול ספרי הלימוד הקיימים והזהים לכולם, הכריחו אותנו להדפיס דפים חדשים. היינו צריכים לעבוד עם הרבה תוכנות חדשות ולא מוכרות, בשביל למלא, להשיב, להדפיס, להוריד כשלא לכולם יש את כל החומרה לזה או נמצאים בכלל בבית (ההורים) ובמיוחד כשלכולם יש את החומר מהכיתה בבית. ואני לא היחידה שנתקלה ההתנהלות הזו.
צר לי שרוב הכעס נפל על כתפי המורים, בטח ובטח שלמורי הכיתות הגבוהות זה לא הגיע, אבל משרד החינוך והאוצר התנהלו בצורה כושלת ומכעיסה. בתי הספר התנהלו בצורה כושלת ומכשילה והפילו גם עלינו ההורים חלק כבד מ”האלונקה” הזו למרות שהיה אפשר לסדר את הנטל כך שיהיה יותר מאוזן לכולם.
אני כן מודה לכל מי שהשקיע והשתדל זה לא מובן מאליו ואתה נשמע לי אחד כזה :).