בזמן שאנחנו מתעסקים בלימודים המקוונים ובשעות המסך, את המתבגרים שלנו מטרידות בעיות אחרות לגמרי
מה שלום המתבגרות והמתבגרים שלכם? התעוררו כבר? סיימו לראות בפעם העשירית את כל העונות של “חברים”? הבריזו מהזום עם המורה? עשו עוגות-עוגיות-פיתות ושקשוקה ועדיין נשארו רעבים? אל תמהרו לכעוס עליהם, בסוף כל המסלול הזה הם מגלים שהם עדיין נשארים בבית, בלי ים, בלי בתי קפה ובלי בתי קולנוע. בתקופה הזו של השנה הם בדרך כלל עסוקים במחשבה על סוף שנת הלימודים, מסיבות, תכנון החופשה, מחנות קיץ של התנועה, טיולים לחו”ל וגישושים רומנטיים, ואילו השנה הכל בזום וכל תוכנית היא בסיס לשינויים.
גיל ההתבגרות הוא גיל שמתאפיין בשני קצוות: שינה מרובה למטרות גדילה והתפתחות, ובקצה השני – פרץ של התעוררות מינית ואנרגטית. בתקופת קורונה אין להם בעיה עם שינה, יש להם בעיה עם האנרגיה המתפרצת ועם הצורך לעשות משהו עם החיים שלהם.
במהלך השבועות האחרונים, המתבגרים שלנו פגשו – בגיל צעיר מדי – את חוסר האונים וחוסר הוודאות. מי שהתכוננה וחלמה על מסיבת בת המצווה או הפרום לא יכולה להתנחם במחשבה שבעתיד אולי שוב יהיו מסיבות, ולכן כרגע חרב עליה עולמה. זה נכון שיש אנשים שסובלים יותר, אבל זה לא סותר את העובדה שכרגע היא מתאבלת וקשה לה, כי כל תמונת העתיד שהיא חלמה עליה נגוזה. תכנון העתיד הוא פונקציה שמסייעת לנו לחוש בטחון וודאות ונחמה. אם יש לנו כח לחלום את העתיד, נוכל לחוש בטחון בהווה, ואילו המתבגרים שלנו מבינים שהעתיד הקרוב לוט בערפל, אין להם תחושת פרספקטיבה והזהות שלהם עדיין שברירית ונמצאת בתהליכי בניה. כמו שאמרה לי אחת הנערות בטיפולי: “כשאמא שלי אומרת לי לקחת דברים בפרופורציה, הייתי רוצה שהיא תזכור שהפרופורציה שלי ושלה שונות”.
כשאין על מי לכעוס
בשגרה, המתבגרים רגילים לכעוס על ההורים ועל המורים שמתסכלים אותם, אבל כעת הם מגלים הורים ומורים שנמצאים בעצמם בתחושת חוסר אונים ולעיתים גם במאבק הישרדות משל עצמם. ההורים היו רוצים להבטיח לילדים שלהם שהים ובתי הקפה יפתחו, שההכנה לבחינות הבגרות תהיה ראויה, שיהיו מסיבות סוף שנה ויהיה את הפרום שהמתבגרים חלמו עליו וטיול ומחנה קיץ, אבל הם לא יכולים להבטיח כלום.
כהורים, כדאי שנזכור את עצמנו בגילם, מה העסיק אותנו ומה הטריד אותנו, וננסה לדמיין מה היה קורה אם כל זה היה נעלם פתאום. במקביל, נוכל לנסות לנחם אותם עם מחשבה על העתיד הרחוק יותר. הרי בסוף נצא מהבתים, נמשיך ללמוד, לעבוד, לפגוש חברים ובני משפחה – גם אם זה יהיה שונה ממה שחשבנו. כמו שאמרה סקרלט אוהרה בסרט חלף עם הרוח: “אחרי הכל מחר יפציע יום חדש”.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית מוסמכת ועו”ס קלינית, מטפלת ומדריכה בקליניקה ובקבוצות. לאתר של הילה
נער בן 15: “הלמידה המקוונת יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה למערכת החינוך”
איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס
