כמו לרבים מאיתנו, גם הסבלנות של ריקי ברוך הולכת ונגמרת: “אני רוצה שגרת חיים רגילה, לחיות בשמחה את השגרה הצפופה באנשים ומטלות. לחיות בתזזיתיות המוכרת, במקומות, בתכנים ובהתנהלות ההיא, זו שבה איש לא אמר לי כיצד ומתי עלי לראות את אימי ומתי עלי להתרונן עם ילדי ונכדי”
זוכרים מתי שמעתם בפעם הראשונה את המילה קורונה? אני זוכרת את הרגע הזה שלי באופן מאד ברור ונוכח. בסוף חודש ינואר השנה, שעתיים אחרי ששבתי ארצה מטיול נהדר בברצלונה, שאלה אותי חברתי: “מה דעתי על הקורונה?”, כמו בקשה לרמוז לי שהחגיגה נגמרה ועלי לנחות – תרתי משמע. ידעתי ולא ידעתי את התשובה. זכרתי שכבר בשדה התעופה בדרך ארצה רבים מהעוברים במקום כיסו את פניהם במסכות, כמו ההוכיחו שהאיום כבר מוחשי. נשארתי עם השאלה אבל דחיתי את הצורך להבין מה קורה בסין, ולמה היא כל כך משמעותית גם לנו, “הקורונה הזאת”.
המפגש עם המציאות אחרי החופשה היה קשה. יממה אחר כך הלך אבי לעולמו ושוב מצאתי את עצמי הרחק, שקועה בתוך ימים ואנשים שהרחיקו ממחשבתי כל נושא אקטואלי, למעט הכאב הגדול שנפלתי לתוכו ללא הכנה מוקדמת. לקראת יום השלושים לפטירתו, הפכה הקורנה “לתושבת הארץ”. היא הגיעה דרך שערי הנתב”ג והתמקמה לאט ובהתמדה, עד שהפכה לעובדה מוגמרת.
החלטתי שאני נותנת למגיפה לעבור לידי ושלא אעניק לה את התענוג לראות אותי מפחדת או מתבלבלת ממנה. נהגתי בהיגיון בדיוק בהתאם להנחיות משרד הבריאות, ועדיין – התרחקתי מכולם, נכנסתי לסגר ביתי תוך שאני זוכרת היטיב שמניין שנותיי חצה את רף השישים ומשייך אותי אוטומטית ל”אוכלוסייה בסיכון”, עד שהרגשתי שהסיטואציה הכוללת כבר לא מטיבה עימי כלל ועיקר.
מאסתי. הגעגועים ליקירי הלכו וגאו. הימים הדומים זה לזה, חוסר העניין בישיבה בבית, גם כאשר מספיק נושאים יכלו למלא את זמני, הביאו אותי לחפש פתרונות והקלה. “אין לי סבלנות לקורונה הזאת!”, אמרתי לעצמי. אני רוצה שגרת חיים רגילה, לחיות במקום שהיינו בו דקה לפני שנחתתי בארץ. לחיות בשמחה את השגרה הצפופה באנשים ומטלות. לחיות בתזזיתיות המוכרת, בלו”ז הצפוף, במקומות, בתכנים ובהתנהלות ההיא, זו שבה איש לא אמר לי כיצד ומתי עלי לראות את אימי ומתי עלי להתרונן עם ילדי ונכדי.
השבוע נוכחתי שוב עד כמה סתגלנים יכולים בני האדם להיות. בפרק זמן קצר שינתה האנושות את פניה לנוכח האילוצים שנכפו עליה ב”כאן ועכשיו”. בקלות או שלא, הסתגלנו לאורח החיים הבלתי הגיוני הזה (לכל הפחות לפי התפיסה הרווחת), נפרדנו משגרת היום יום, שחררנו את סיר הלחץ של שוק העבודה, חזרנו לחיק המשפחה הגרעינית, הפסקנו לקנות מה שלא הכרחי, איננו יכולים לטוס ולצרוך תרבות ופנאי, נקלענו לקשיים כלכליים מדאיגים ואנו מייחלים שהסבלנות תנצח. והטבע? גם הוא סתגלן, כי רק בזכות כל אלו אנו מגלים מרחוק מראות של פריחת אביב מרהיבה, בעלי חיים שפולשים למקומות שלא ציפינו לראות, כמו זכו למרחב מחייה ריק מבני אדם, והם מנצלים את ההזדמנות להסתובב חופשי.
“הקורונה נמצאת פה כדי להישאר!”, אומרים לנו הפרשנים בריטואל אינסופי של משדרי חדשות מיוחדים, מוקדמים, מאוחרים ואחרים. הנתונים מרצדים על המסך והעקומה ההיא שצריכה להתיישר לועגת לנו בזמן שהעברנו את כל הווית חיינו אל החלופה הבלעדית ב”זום”. אני לא רוצה לחיות ב”זום”. אני רוצה להגיע לחדר הכושר, ללכת לבית קפה, לטייל סתם ללא סיבה מוצדקת בקניון ולקנות עוד משהו שאני לא ממש צריכה, ללכת אל הים לבהות מול הגלים, או להיזרק עם ספר טוב ולשכוח לשמור על מרחק של שני מטר מהאחרים. אני להגיע לסופרמרקט ולא לעמוד ב”נחש” ארוך של ממתינים לפני שאזכה לדחוף את עגלת הקניות שניקיתי במגבון אל פאתי היעד הנכסף.
החיים עכשיו בסינגפור: יציאה לפארקים רחוקים, קנסות מפחידים וראש ממשלה מרגיע
