fbpx

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

עברתם על כל הספרים בבית? מציתם את היצירות? הורים מכל העולם משתפים את קוראי “עשר פלוס” מה עוזר להם להעביר את הימים בבית

קמפייניג שובר שגרה

לילדים היה רעיון מקורי – לצאת לקמפינג בסלון בסופי שבוע, על מנת לשבור את השגרה. הילדים הרכיבו את האוהל אל מול נוף הנטפליקס והעבירו שעות ארוכות בצפייה בטלוויזיה. במשך השבוע אנחנו מקפידים על שגרה ועבודה אז זו התפרקות מהנה עבורם.

משפחת מירון, פנטין, צרפת

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

מתבודדים עם הסבא והסבתא

באופן רגיל אנחנו מנהלים חיים מאוד אקטיביים ולחוצים, שכוללים עבודה, בית ספר, גן ילדים ופעילויות ספורטיביות לילדים ולהורים. מאז ה-13 במרץ הכל נסגר, אז זה אילץ אותנו לאמץ אורח חיים רגוע יותר ואפשר לנו לבלות יותר זמן ביחד – ונראה שכולנו נהנים מזה מאוד. לקח לנו קצת זמן להיכנס לאווירה הרגועה, שלא מגיעה עם חג אלא פשוט עם הרבה הרבה זמן ביחד. יש לנו מזל כי אנחנו גרים כמעט באותו הבית של הסבא והסבתא (יחידת דיור צמודה), מה שמאפשר לנו לראות עוד אנשים חוץ מאיתנו, וגם מעניק לילדים זמן איכות איתם. אנחנו מבלים הרבה זמן בעשיית יצירות ומלאכות יד, אפייה, רכיבה על האופניים ברחבי השכונה וסידורים של דברים בבית. בסופו של דבר אנחנו ברי מזל שאנחנו בריאים ומוגנים.

קתרין קהאן, אוסלו, נורבגיה    

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

העיקר להמשיך לזוז

מהר מאוד הבנתי שאני לא אהיה האמא הזו שמכינה איתן יצירות סטייל בתיה עוזיאל ומצליחה להפוך כל פיסת פסולת לאוצר צבעוני, אז ויתרתי מראש על ניסיונות כושלים, והצעתי להן לעשות פעילויות שגם אני אוהבת, שכוללות בעיקר תזוזה, כמו ריקוד (גם ג’אסט דאנס תופס) ויוגה. הן גם מבקשות שאקריא להן סיפורים באמצע היום וגם מזה אני נהנית. עם הגדולה אני יכולה לשבת גם שעות על פאזלים מורכבים ושתינו נהנות מזה, עד שהיא מאבדת סבלנות ואני ממשיכה לבד בכיף. בעיקר למדתי לשחרר. אם הן לא זורמות אתי על פעילות, אז גם סרט או סדרה זה בסדר גמור, כל עוד אני מפקחת על התכנים. אנחנו מקפידות לצאת כל יום לטיול קצר, ואז הן גם פוגשות ילדים אחרים (החוקים פה פחות נוקשים), וגם אני משתדלת לטייל קצת בעיר לבד כשזה אפשרי – בימים אלה זה לגמרי נותן תחושה של חופשה

עדי הגין, פרנקפרוט, גרמניה

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

ממש כמו גבעת חלפון

בסרט גבעת חלפון יש  דיאלוג משעשע בין המח”ט לחייל ויקטור חסון שבו המח”ט שואל את חסון: “מר חסון, אם המצרים באים, מה אתה עושה?”. חסון עונה: “מה שעשינו ב-48”. המפקד: “ומה עשיתם ב-48?”. חסון: “שלושים שנה, לך תזכור.”

השבוע נזכרתי בקטע כי הבן הצעיר שלי שאל אותי באחד הבקרים מה עושים היום. עניתי לו: “מה שעשינו אתמול”, אבל לצערי לא הצלחתי להיזכר מה עשינו אתמול, כי כל הימים נראים כמעט אותו דבר. לכן אחד מהלקחים הכי חשובים שלמדתי מהבידוד הזה הוא הצורך ליצור שיגרה יומית מסודרת, שתמלא את הזמן בעשייה משמעותית ומגוונת. כדאי שסדר היום יכלול לימודים (אם יש), פעילות גופנית, זמן משחק חברתי (ללא מסך), פעילויות שאוהבים (בישול, עבודות יד, קריאה וכדומה), וכמובן, זמן למסכים. עשו לעצמכם טובה, ובעניין הזה, שחררו את עצמכם מרגשות אשמה. הימים ארוכים וצריך איכשהו להעביר את הזמן. חלק ממה שהם עושים עם המסך יכול להיות חינוכי ופרודוקטיבי. התקופה הזו תגמר בסוף.
בתמונה: ילדי הבית ליד פאזל של 1000 חלקים שהרכבנו יחד

יעל שר מלמד, סינגפור

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

הבית בהולנד, הלב בברזיל

הבנות לומדות און ליין, בין השעות 8:30-15:30. אני דואגת שהן יתעוררו בזמן ויאכלו משהו לפני. הפסקה קצרה לארוחת צהריים קלה ואז אנחנו מבלים יחד. מכיוון שהבית שלנו מאוד מוזיקלי, נועה שרה ומלחינה וג’ולי שרה ומשחקת, שתיהן רוקדות ריקודי עם ישראלים ביחד כאימון יומיומי בסלון, והכלב שלנו מפריע להן כמה שהוא יכול. אנחנו אוכלים ארוחת ערב וצופים בנטפליקס ביחד, או לפעמים כל אחת מהן הולכת לחדרה לפייסטיים עם חברים ומשפחה. באמת שום דבר מיוחד. בעיקרון הן נשארות בבית ויוצאות רק לטייל עם הכלב או לרוץ בפארק שקרוב לביתנו. הן מתלוננות שהן לא פוגשות חברות, אבל לא יותר מדי. אני חושבת שכשמשהו פוגע בכולם באותו הזמן, לוקחים את הפגיעה בצורה פחות אישית ויותר טבעית.

אני כבר התרגלתי להיות הרבה בבית – אני כותבת את הדוקטורט שלי ומקבלת מטופלים און ליין. אני גם עדיין יכולה לעסוק בספורט – לרוץ ולרכב על אופניים, אז זה לא עניין גדול מבחינתי. אבל אני דואגת למשפחה שלי בברזיל, כי כולם יודעים שהקורונה הולכת לפגוע שם בצורה קשה.

ברזיל נמצאת בבלגן גדול, עם נשיא פסיכופט שמנצח את טראמפ בטיפשות ובמשחקים פוליטיים על חשבון חיי אדם, הוא משקר ונותן דוגמה להתנהגויות הכי גרועות שיכולות להיות. מושלי המחוזות נקטו בצעדים מקומיים להתרחקות חברתית ובידוד, אבל הנשיא מורד בזה. שר הבריאות, שעשה עבודה די טובה, פוטר בגלל שהוא מתח ביקורת על הנשיא. ברור שהאתגר להישאר בבית במדינה בה אנשים ירעבו ללא שבוע עבודה הוא הרבה יותר גדול מאשר במקומות בהם הממשלה יכולה לעזור ולתמוך. תנאי המחייה בפאבלות (האזורים העיניים והצפופים בברזיל) לא מאפשרים לעשות הפרדה בין הדורות, כשכולם גרים במבנים צפופים, לפעמים ללא מים או חשמל. אפילו אנשי קרטל הסמים באזורים האלו מנסים לכפות את השהייה בבית. אני כבר לא גרה שם הרבה שנים, אבל אין סיכוי שמערכת הבריאות תוכל להתמודד עם מגיפה, משום שהיא גם ככה בקשיים.  

אני חוששת למדינה שלי. אני חושבת שיש סיכוי גדול שמאות אלפים ימותו, בין אם מהמחלה, מעוני, או מנושאים בריאותיים אחרים שלא יטופלו בגלל המשבר. אני גם חוששת לחברי ולבני משפחתי. חלקם מבודדים את עצמם, אחרים עושים זאת באופן חלקי. אבל ככל שזה ייקח זמן רב יותר, כך יהיה להם קשה יותר לשמור על עצמם.

תלמה קרמר, הולנד

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

משחקים נוסטלגיים עם סבא

אנחנו גרים כבר למעלה מחצי שנה בקרייסטצ’רץ ניו זילנד, הגענו על בסיס ויזת לימודים שלי. הגענו עם שלושת ילדנו – גור 11, גיה 8 ומירון 7. אנחנו נמצאים במצב של סגר בכל המדינה כבר שלושה שבועות מתוך הארבעה שעליהן הכריזו. הכל סגור למעט סופרים ובנקים. אפילו קניות אונליין אסורים ולא טייק וואי. למזלנו גם ההורים של דפנה, אשתי, נמצאים פה איתנו במסגרת ביקורם שהחל בסוף ינואר, לפני שהווירוס התפרץ. ברגע האחרון ממש, יומיים לפני הטיסה חזרה, שכנענו אותם להישאר איתנו ולא לחזור לאור ההתפתחויות בישראל. אז למעשה הילדים נהנים גם מסבתא וסבא. נדמה לי שאנחנו היחידים שחגגנו סדר פסח עם סבתא וסבא למעט ריבלין ונתניהו.

שגרת היום יום מלווה בעיקר במשחקים חברתיים כמו רמי אמריקאי, טאקי, מונופול שהבאנו מישראל, יצירה עם גיה, הבנים לא מחמיצים הזדמנות להשתולל ומידי יום נערכת תחרות היאבקות ביניהם. סבא תורם את חלקו בארגון משחקי חברה בכל ערב, כמו שהיו לפני 30 שנה, כמו ללכת עם כפית בפה ועליה כדור קטן, או להכניס נר שקשור לגוף לתוך פייה של בקבוק.

מידי יום הילדים זוכים להתרעננות בחוץ, מטיילים לגינה הקרובה ומשחקים איתי כדורגל, ודפנה מבשלת מטעמים מכל הסוגים – פלאפל, מופלטה, שקשוקה. סבתא היתה אחראית על קניית ויטמינים C, D כדי שנצרוך כולנו. וכמובן כל זה קורה בזמן שלימודיי נמשכים בצורה מקוונת. בסוף הערב, אחרי שהילדים ישנים, אנחנו נהנים מצפייה בנטפליקס.

איתי שפורן מניו זילנד

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

יוגה עם נוף לים

לפני שנתיים בחרנו לעזוב הכל ולצאת לטיול ארוך במזרח. במסענו הגענו גם לקופנגן, אי טרופי בתאילנד. כולנו התאהבנו בו מיד ובאמת חזרנו לגור בו אחרי שנה בדיוק. הרגשנו שהגענו למקום שלנו, לבית שלנו, למרות שאין כאן את המשפחה שלנו והחברים הקרובים. השתלבנו במהירות סביב חוגים, סדנאות, בתי ספר, אפילו חברים שהפכו בין לילה למשפחה. השוני הוא הקצב, הכל מתנהל על מי מנוחות. אין היסטריות של כריכים בבוקר לבית ספר. הכל מכיל יותר, שלו יותר רגוע הרבה, הרבה יותר.

בראשית הדברים דן ואיתי הלכו לחטיבה שהלימודים בה באנגלית. זה בית ספר קטן הממוקם במרחק של 100 צעדים לים. השער תמיד פתוח והם אף פעם לא יצאו ממנו בלי רשות. שיטת הלימוד שונה מאוד מישראל – המורים מעוררים את רצון התלמידים ללמוד. כמות ה”אני חולה” (מה שנקרא בשפה שלי: ‘דלקת בחשק’) פחתה באופן מסיבי.

ואז, ימי קורונה הגיעו. בהתחלה זה לא השפיע עלינו כלל, הלימודים נמשכו כרגיל, גם החוגים והכל התנהל כאילו קופנגן היא נגזרת אחרת, שלא שייכת לעולם הגלובלי. ככל שחלפו הימים ועם השתנות פני הדברים. אט אט הטילו איסורים, ראשית סגרו את החוגי ספורט ואת חדר הכושר. אחר כך סגרו את בית הספר והילדים המשיכו למידה אונליין.

כאן אני חייבת לציין כמורה, מערכת האונליין בארץ עולה באלפי מונים על הניסיונות הכושלים של המערכות שניסנו והתנסנו בהם. דרכם עוד ארוכה. חרף הידיעה שיש ביקורת נוקבת גם על האונליין בארץ. ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש בלמידה אונליין לעומת הטרגיות של הלמידה מרחוק כאן. לפיכך, אנחנו בחרנו אחרי שבוע לפרוש מלמידה זו ואני הפכתי מאמא למורה! היו שבועיים של ניסוי ותעייה. הרבה סירובים ו’אוף’ ו’די’ והתנגדויות שהלכו ופחתו ככל שעברו הימים. אבל העומס עלי ועל יגאל היה עצום. לתוך כל זה התגנב הפחד – השמיים נסגרים. אנחנו זרים במדינה זרה. מי יודע עד מתי  נהיה ללא יכולת בחירה לנוע במרחב?

עברו עוד קצת מים בנהר הלמידה בצל הקורונה, ועכשיו הם לומדים אחרת. אנחנו גרים בשכנות עם עוד שתי משפחות ישראליות, הילדים שלהם בגילאים של הילדים שלנו. יצרנו יחד ההורים תוכנית למידה המתבססת על ה’אני מאמין’ שלנו, כאשר יש שלושה עוגנים בתוכנית הליבה: לנשמה – יצירה, קיימות הלכה למעשה, סאפ, הכנה לקורס צלילה, הליכה בטבע הקרוב, גינון, תפעול קומפוסט, ניקוי האזור והנחל, סדנאות והכנת מתוקים (אמא אחת קונדיטורית). כושר ואושר – יוגה ,טיסו, שעת כושר לרבות אירובי לעיצוב וחיטוב. כל ההורים פריקים של ספורט. ואמא אחת מורה מקצועית ליוגה וטיסו. יש לנו בריכה גדולה משותפת. ואפילו עשינו פעילות נוער של מדורה ושיח בלי מסך. והעוגן השלישי הוא הצ’עמום הרגיל שבמסגרתו לומדים את השיעורים הרגילים. אחת לשבוע הילדים צופים בהצגה או הרצאה, סרט דקומנטרי ובסיום אנו משוחחים על זה. הלמידה מתקיימת חמישה ימים בשבוע  משני עד שישי, משעה 9.30 ועד 15.00 כאשר בכל יום יש הפסקת צהרים בשעה 12.00 עד 13.00 וכל אחד אוכל בבית שלו ונפגשים להמשך. בערב מוקדם נפגשים שוב לפעילות כושר אושר, כמו יוגה וטיסו.

בינתיים נראה לי שההורים מרוצים. הקורונה מבחינתנו מוזמנת להישאר עוד חודש-חודשיים, שנספיק את כל החלומות שחלמנו ללמד את הילדים שלנו. הילדים גם נהנים, רק קצת חסר להם הגיוון והחברים. ככל הנראה טוב שאנחנו בקופנגן בתקופה זו. אין לנו חרטות שלא עלינו על טיסה לישראל ונסגרנו בדירה בקומה 16 ומרפסת קטנה. אנחנו מתגעגעים מאוד למשפחה ולחברים, אבל כולם באותו המצב, אז אין זה שונה בין אם זה ישראל, תאילנד, ניו זילנד וקוסטה ריקה. כולנו אחד בכדור אחד עם אחריות משותפת כי הקורונה לא יודעת גבולות מדינה.

ענבל דייבוך, קופנגן, תאילנד

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

יושבים סביב מדורה ביתית

נעים להכיר, אנחנו משפחת כהן מפיירלון ניו-ג’רסי: אביחי (48), מירי (45), שירה (18), גלעד (15), איילת (12) והכלב צ’רלי.

בימים שלפני מגיפת הקרונה, סדר היום המשפחתי שלנו היה עמוס ביותר: לימודים, עבודה, חוגים, נסיעות עבודה, חברים וספורט. המצב החדש דרש מאיתנו התאמות ושינויים, אבל זכינו בהרבה יותר זמן משפחה.

בעיירה בה אנחנו גרים יש למעלה מ-350 חולים מאובחנים ועוד רבים אחרים שלא אובחנו, ולכן אנו שומרים באדיקות רבה על הסגר. הילדים עסוקים במהלך הבוקר בלמידה מרחוק. הלימוד והשיעורים נעשים בעיקר על המחשב ולעיתים יש גם שיעורים משותפים בזום, ולכן הגדרנו לכל אחד אזור עבודה, כדי שלא נפריע אחד לשני. כתחליף לחדר כושר ולחוגי הספורט הכרזנו על תחרות הליכה משפחתית. בסוף כל שבוע מי שהיו לו הכי הרבה צעדים הוא המנצח של השבוע וזוכה בפרס. המטרה היא לעשות לפחות כ- 10,000 צעדים ביום. צ’רלי, הכלב שלנו, כבר די מותש מהתחרות כי הוא מצטרף למרבית ההליכות, אז יש לו יותר צעדים מכולם. 

אנחנו משתדלים לשמור על קשר עם המשפחה בארץ ברמה יום יומית. כל כמה ימים מישהו מילדי המשפחה המורחבת מכין חידון קהוט. היו לנו כבר חידונים על המיתולוגיה היוונית, דגלי מדינות, חיות, שירי ילדים, ספורט ועוד. לשמחתנו הרבה יש לנו גינה נחמדה, ובימים שמזג האוויר מאפשר אנחנו משתדלים לבלות בחוץ. גלעד ומירי הקימו גינת ירק ובנו גדר כדי למנוע מהסנאים והשפנים לאכול לנו את הירקות. אנחנו מחכים בקוצר רוח לצמיחת התוצרת. בשעות הערב אנחנו יושבים סביב המדורה שלנו.

הילדים שומרים על רציפות הפעיליות שלהם והקשר עם החברים באמצעות שיחות וידאו ומסיבות צפיה בנטפליקס. לשירה ואיילת יש פעם בשבוע שיעור פסנתר בזום ושירה וגלעד מעבירים פעיליות צופים בזום בכל יום ראשון לחניכים שלהם. בנוסף אנחנו מנצלים את הזמן לפעיליות משפחתיות: מבשלים ואופים יחד, מרכיבים פאזלים, משחקים משחקי קופסה וצופים יחד בסרטים. מקווים לחזור לשגרה בקרוב.

שפחת כהן מפיירלון ניו-ג’רסי

איך הורים בכל העולם מתמודדים עם שגרת הקורונה: פרויקט מיוחד של עשר פלוס

אתנחתא קומית: התמונות הכי מצחיקות של הורים בזמן קורונה

סערת הלימוד המקוון: גם ההורים וגם המורים צודקים

commentIcon

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.