על רקע הביקורות על החזרה האיטית של מערכת החינוך המיוחד, חן קרופניק מאמינה שגם השעות המצומצמות מאפשרות להורים, ובעיקר לילדים, לחזור לשגרה ולנשום שוב
בשבוע האחרון כל הרשת רועשת וגועשת- יותר נכון כל ההורים רועשים וגועשים על הלימודים מרחוק, על זה שלא יקצרו את החופש הגדול, ועכשיו- על חזרתו של החינוך המיוחד. אם בהתחלה הודיעו שאלה יהיו הראשונים לחזור למערכת לימודים כרגיל, מהר מאוד הובן ש’כרגיל’ לא יהיה פה, ושהחזרה למסגרת תהיה שונה, אחרת, ואולי אפילו לא משתלמת לרוב ההורים.
בעוד רוב ההורים מעלים פוסטים זועמים על המצב, כועסים על כך שהרוב נופל עליהם, אני דווקא מהאימהות שמרוצות שהחינוך המיוחד חזר לעבוד, שמחה שזו הדרך שבה זה נעשה וחושבת שכל מערכת החינוך צריכה ללמוד מכך כיצד להתנהל – ויפה שעה אחת קודם.
נתחיל בזה שאני מבינה את ההורים. החינוך המיוחד, נכון לעכשיו, חזר למסגרת של שלושה ימים בשבוע- ראשון שלישי וחמישי, בין השעות 8:00-11:00, כאשר אין הסעות ולכן ההורים הם אלה שצריכים להסיע ולהחזיר. אז כשההורים זועקים שזו בדיחה על חשבונם, אפשר להבין את הכעס – הרי הם לא באמת יכולים לחזור לעבודה או להתאוורר, הם צריכים להסיע ולהחזיר, והילד לומד סך הכל שלושה ימים בשבוע שלוש שעות בכל פעם, במקום מסגרת יומית עד שלוש וחצי אחר הצהריים. שינוי משמעותי.
עם זאת, בואו נשים את הדגש על “נכון לעכשיו”. בכל שבוע דנים בהנחיות חדשות ובהקלות, וההחלטה הלא קלה של להחזיר את החינוך המיוחד דבר ראשון נעשתה בעיקר כי מדובר בילדים שצריכים את זה קודם כל – יותר מילדים אחרים (למרות שבינינו, כל הילדים צריכים מסגרת ומהר) וגם כי מדובר במסגרת קטנה יחסית. שיותר קל להתנהל בה ולנהל אותה, בסדר גודל של חינוך רגיל מדובר בכיתה אחת שחזרה ללמוד בתנאים אידיאליים.
שנית- אותם הורים שישבו עד כה עם הילדים שלהם בבית, לא היו חוזרים לעבודה או מתאווררים כל עוד הילד בבית. אז נכון, אולי הם לא לגמרי יכולים לעבוד סדיר, אבל מי עובד סדיר עכשיו? כל המצב הזה מצריך התמודדות אחרת שאנחנו לא מכירים וחלק ממנה זה לנסות לשלב. אמנם זה לא תמיד מצליח, אבל זו לא אשמת המערכת של החינוך המיוחד, כי פה לפחות מנסים. ואם יראו שזה דורש יותר מדי מאמץ או לא שווה את המאמץ – ישנו, אבל קודם צריך לנסות, לא?
ואותם הורים שדורשים הסעות – הרי בסופו של דבר מנסים למנוע התקהלויות והדבקות ולצמצמם מפגשים, נכון? אז הכיתות הקטנות של החינוך המיוחד הוקטנו עוד יותר, והוגדרו עם צוות קבוע שאינו מתחלף עם הפרדה בהפסקות, וחבישת מסיכות בכל זמן שהם שוהים בבית הספר. כל עוד ההורים הם אלה שמסיעים ומחזירים, מדובר במשפחה הגרעינית שנפגשת גם ככה כל יום. אם תוסיפו לזה נהג וסייעת – כבר חשפתם עוד אנשים שגם להם יש משפחה שאליה הם חוזרים בסוף היום.
ונכון, מדובר בשלוש שעות בכל יום, שלושה ימים בשבוע. אבל זה שלוש שעות שלושה ימים בשבוע שבהם לילדים יש מסגרת. יש להם למה לחכות, יש להם פעילות, יש להם את החברים שלהם, את הצוות שהם מכירים, שיש לו את היכולת ואת הכלים להתמודד – לעיתים הרבה יותר מההורים. וזה כל כך חשוב, בעיקר לילדים האלה. ולהורים? נכון, שלוש שעות כשמתוכן לפחות שעה שהולכת על הסעות זה לא הרבה, אבל כשיש עוד שעתיים להתייחס לשאר הילדים, או לשתות קפה בנחת, או אפילו רק כדי לדעת שלילד טוב יותר כרגע, לעניות דעתי זה שווה את הכל.
חן קרופניק, אמא מיוחדת
