fbpx

גם ההורים וגם המורים צודקים

דורית משלניק, יועצת בבית ספר, מבקשת מכולנו להרגע קצת, ולראות גם את הצד השני בסכסוך על הלימודים המקוונים

יום חמישי, 16.4.2020

אני: “הלו? היי מה קורה?”

מנהלת בית הספר: “הי, הכל טוב. אצלכם? איך עבר החג?”.

לכאורה, זה היה נראה כמו תחילתה של עוד שיחה שגרתית המתנהלת על בסיס יומי, מאז פרוץ המגיפה הנוראית הזו, שסגרה את כולנו בתים ללא אפשרות לנשום קצת אויר מזוהם בפיח מכוניות. אבל המשך השיחה הזו היה מאד לא שגרתי:

מנהלת בית הספר: “ברור לך שכל הקבוצות בעיר התעוררו לתוך היסטריה ולחץ מטורף!”.

אני: “ברור וידוע (כאילו שאני לא בקבוצות האלו ואני לא חווה בדיוק את אותו דבר), אבל בואי שנייה ננשום ונבין מהיכן הלחץ וההיסטריה (מכניסה אויר מהאף… 2,3,4,5… משחררת מהפה). מה בעצם התחדש לנו פה? הרי דיברו על זה עוד לפני החג, ידענו שאנחנו צריכות להתחיל לעבוד אחרת (כאילו שעד עכשיו לא עבדנו פי ארבע יותר מאשר בשגרה)”.

מנהלת: “הכל אני יודעת אבל עדיין, בתור היועצת שלי, את לא ממש מרגיעה כרגע. צריך לחשוב על דרך…”.

אולי חלק מכם כבר הצליח להבין, אבל לטובת אלו שלא – זו הייתה השיחה הראשונה שלי, יועצת בית ספר, עם מנהלת בית הספר, לאחר ההודעה הרשמית של משרד החינוך על הכוונה לחזור ללמידה מקוונת מלאה, הווה אומר על פי המערכות הרגילות של ילדי בית הספר והמורות.

להזכירכם, יצאנו ל”חופשת” קורונה מיד לאחר פורים, ללא שום הכנה מוקדמת. אחת מהדרישות ממני במסגרת תפקידי, הייתה לקיים שיחות על בסיס יומי עם מורות, תלמידים והורים. לזהות ולאתר בעיות חריגות שעולות, כמו חרדות (שפשטו כאש בשדה קוצים בכל המעגלים), אלימות, בעיות בריאותיות, קשיים כלכליים שהתחדשו עלינו ועוד. מצאתי את עצמי יושבת כל יום החל מ-7:30 בבוקר, מקיימת שיחות טלפוניות עם הורים לילדים עם קשיים כאלו ואחרים (ילדים שחיים עם עוד 6 נפשות בבית שלא עולה על 65 מ”ר, ילדים שהוריהם פוטרו באחת מעבודתם והחלו לחוש את החבל נכרך סביב צווארם, הורים שהרגישו שהנה, עוד שנייה הם משתגעים ועוד), מרגיעה את המורות שלי שחלקן נתקפו חרדות שמנעו מהן להמשיך ולתפקד עם ילדיהן הקטנים שבבית, כל שכן עם תלמידי כיתתן, מג’נגלת כדי למצוא ולהשאיל מחשבים לילדים שאין להם, דואגת לאיסוף כספי תרומה למשפחות שנקלעו למצוקה כלכלית קשה ערב הפסח, מנהלת שיחות עם תלמידים שלא רצו לשתף פעולה עם המחנכת בשיחות הזום כי עצוב להם/מפחיד להם/מבייש אותם. הימים המתישים האלו לא הסתיימו לפני שערכתי שיחות זום עם צוותי המורות, כדי להעביר להן חומרי למידה ומערכי לימודים לשיח רגשי בונה חוסן עם התלמידים. ואז הגיע פסח. פתאום קצת נרגענו, עד שהגיעה הבשורה על החלטת המשרד לקיום למידה מרחוק באופן מלא.

בזמן השיחה עם המנהלת שלי לא הפסיק נדנוד השיחות הממתינות. ברגע שניתקתי החל מבול של טלפונים שאני לא זוכרת כמותו – רכזות השכבות, מחנכות, הורים ומי לא? כולם שטחו את חרדותיהם/חששותיהם/זעמם. מצאתי את עצמי מרגיעה/מלטפת/מנערת/גוערת, הכל דרך הטלפון כמובן. מנסה להבין את כולם ומהיכן צפים הקשיים. כי את כולם אפשר להבין, כל אחד מדבר מעולמו הפנימי, אמונותיו, רצונותיו, קשייו ופחדיו.

המורות לא עברו שום הדרכה מסודרת שתכין אותן להיות טכנולוגיות, אבל יחד עם זאת מצפים מהן ללמוד לעשות זאת בין ליל. לא נלקחו בחשבון המורות-אימהות שצריכות לשבת מול תכני ההוראה גם עם ילדיהן שלהן, ומה עם המורות שיש להן ילדי גן בבית? איך תוכלנה להעביר מסרים ושיעורים במפגשי זום כשמאחוריהן ילדיהן הקטנים? לא לכל מורה יש מספר מחשבים בבית, איך תתנהל חלוקת הזמן עם הילדים הפרטיים? בניית מערכי שיעור מוקפדים ומתוכננים היטב ביום אחד, בשלוף, כמעט ואינה ברת ביצוע והנה, יש לבנות מערכים לשבוע שלם.

בנוסף למצוקה האמיתית אליה נקלעו המורות והמורים, אל לנו לשכוח את השיח המתלהם שמתקיים מעל גבם של המורים – היום זה מאוד “אין” להשתלח, מעל כל במה, במגזר אוכלוסייה שגם ככה הוא חבוט וקולו אינו נשמע – מנחות טלוויזיה, ידוענים, שרים, הורים. אף אחד לא עוצר שנייה וחושב האם זה נכון ומותר להלבין פניו של ציבור שלם, ציבור שאני חלק ממנו ושברובו, אני רוצה להאמין, קם כל בוקר עם רצון לעשות, להשפיע ולשנות. ציבור, שאם כל ההשתלחות הזו לא הייתה כל כך נוטפת ארס, רעה ומלאת שנאה, היה עושה את מה שצריך ונכון לעשות בלי להוציא מילה.

ואם קראתם את השורות הללו בריכוז, יכולתם לזהות גם את עצמכם, ההורים (ואני חלק ממגזר זה גם כן), הנמצאים כבר כשישה שבועות, סגורים וספונים בבית עם הילדים. אף אחד לא הכין אתכם להיות המורים של הילדים, והנה אתם נדרשים לשמש, מעבר להיותכם הורים, גם המורה/גננת/סייעת/אחות רחמנייה ועוד. אין ספק שנמאס לכם, גם אתם זקוקים לשקט, לשבת חמש דקות לבד ולנתק את המוח מחשיבה. רק שקט.

אני מבינה את המקום של הלחץ, הכעס, המצוקה, החרדה למקום העבודה, הדאגה להורים המבוגרים או לכל קבוצות הסיכון אליה נמנים בני משפחותינו. לכולנו לא פשוט בכלל. אבל מפה, מהמקום הנמוך כל כך אליו הגענו כולנו, אני מאמינה שנתחיל בתהליך של צמיחה ושינוי.

בואו ננסה כולנו לעצום את העיניים במקום בו אנחנו נמצאים כרגע, לקחת נשימה עמוקה מהאף, לספור עד חמש, לנשוף מהפה באיטיות ולחשוב על המקום השמח והרגוע שלנו.

מאחלת לכולנו בריאות ושנדע ימים טובים יותר במהרה.

הכותבת היא אמא לשלושה, יועצת חינוכית ומטפלת cbt

אימהות בצל הקורונה: ”הילד שלי תקוע בחו”ל”

לימודים מקוונים: עוד מטלה שנופלת על כתפי ההורים

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.