המחקרים האחרונים מוכיחים כי טיפול משפחתי יעיל להתמודדות עם דיכאון בקרב בני הנוער
בשנה שבה דן עלה לכיתה י’ חלו אצלו כמה שינויים בולטים: הוא התחיל להיעדר מבית-ספר, הפסיק לחלוטין להפגש עם חברים, והסתגר שעות ארוכות בחדר מול המחשב. להורים, מיקה ושי, השינויים האלה לא באו כהפתעה גמורה. דן תמיד היה ביישן ומסוגר, ומאז שהיה ילד קטן ידע להעסיק את עצמו במשך ימים שלמים. מיקה ניסתה, לפחות כמה פעמים בשבוע, לדובב את דן, לנסות להבין מה עובר עליו. אבל לרוב הוא היה חסכוני במילים והיתה לה תחושה שכשהיא פונה אליו, הוא במקום אחר, מרוחק מאוד. כאילו משהו במבט שלו הפסיק להיות נגיש לה.
שי אמר לה בכמה מהשיחות התכופות שלהם בנושא, שהיא אשמה במצב, שהיא רכה מדי איתו, שהיא כל-כך ניסתה לגונן עליו כל השנים וכל-כך פינקה אותו, עד שהוא פשוט לא למד איך להסתדר עם אנשים ואתגרים. מיקה אמרה לשי שהיא היתה מגוננת כלפיו כי הוא תמיד היה ילד רגיש, ושאם לדבר בכנות, הוא (שי) תמיד קצת סלד מהרגישות הזאת שלו, מהביישנות, ומהנטייה לשתקנות שיש לדן. “אם כבר”, אמרה לו, “ההתנהגות שלו נובעת מכך שהיית, ואתה עדיין, כל-כך קר ומנוכר אליו”.
בזמן שמיקה ושי המשיכו להתווכח על העניין, וניסו ליישם פתרונות חינוכיים שלא היו כל-כך אפקטיביים (למשל החרמת המחשב עד שדן ילך לבית הספר שבוע שלם ברציפות), המצב הידרדר. בערב פורים של אותה שנה דן לא יצא מהחדר. שי נכנס אליו וניסה לשכנע אותו לצאת עם חברים ולהחדיר בו ביטחון, אבל דן רק הסתכל עליו במבט המכונס שלו ושתק. שי לא הרפה, אבל דן המשיך לשכב על המיטה המבולגנת וכבר ניתק קשר עין. פתאום הוא התחיל לרעוד. שי אמר לו שהוא מתבייש בו, וזה היה הרגע שלדן נשרף הפתיל: הוא התנפל על שי וצרח עליו שיֵצא מהחדר ויעזוב אותו בשקט, אמר לו שהוא שונא אותו. שי סטר לו ודן הזיל דמעות ודחף אותו לכיוון הדלת. שי כמעט נפל ואז כבר מיקה התערבה והפרידה ביניהם וביקשה משי שייצא מהחדר. היא ניסתה להתקרב לדן, לחבק אותו. אבל הוא ביקש גם ממנה שתצא.
באותו לילה מיקה ושי החליטו שיפנו לפסיכולוג שמתמחה בבני-נוער. למחרת דן יצא לבית-ספר וחזר רק אחרי יומיים, מלוכלך ומותש, ולא היה מוכן לומר איפה היה. הוא גם לא היה מוכן לשמוע על פסיכולוג. מאז דן לא מדבר עם שי, והמצב נותר כפי שהיה.
הקשר המשפחתי
אם המקרה הזה נשמע לכם קיצוני, הנה כמה ממצאים: במחקר על בריאות הנפש של בני נוער בישראל שפורסם בשנת 2016, נמצא כי קרוב לשליש מבני הנוער סובלים מסימפטומים של דיכאון בעוצמה בינונית וחמורה מאוד. בנוסף, מחקרים מצביעים על כך שרובן המכריע של הפרעות הנפש מתפרץ בגילאי ההתבגרות או הבגרות הצעירה (24-16), ועל כך שהתערבויות מניעתיות או טיפולים ממוקדים צריכים להתמקד במתבגרים ובצעירים.
אבל מה עושים כאשר מזהים קשיים נפשיים אך הצעיר מתנגד לקבלת עזרה מקצועית? או כאשר קיימים קשיים ולא בטוחים אם הם בכלל מצריכים עזרה מקצועית?
ראשית, חשוב לזכור כי תמיכת הורים קשורה לבריאות הנפשית, ונמצא שככל שתמיכת ההורים גבוהה יותר, רמות החרדה והדיכאון בקרב בני נוער נמוכות יותר. עוד נמצא כי ככל שרמות הפיקוח וההשגחה מצד ההורים עולות, ההערכה העצמית ושביעות הרצון מן החיים גבוהות יותר בקרב בני נוער.
אבל כמו במקרה שלפנינו, המציאות מאתגרת מאוד, ולעיתים הורים רוצים אך לא מצליחים לספק תמיכה אפקטיבית לילדיהם הצעירים, ששרויים בסערה פנימית עזה (ובלא מעט מקרים, גם ההורים). וכשהורים מציעים ללכת לכיוון של עזרה מקצועית, עולות לא פעם התנגדויות, שקשורות בין היתר לפחד ולבושה מהמשמעויות שלכאורה נלוות לכך, מהסטיגמה הסביבתית והעצמית על בריאות הנפש.
כשמחברים יחד את הממצאים והמסקנות שעולות מהן, ברור כי למשפחה יש השפעה משמעותית ביותר על בני-נוער וצעירים, ועל כן יש למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה למעורבותם של ההורים וגם של האחים והאחיות, מפני שהתמיכה שהם יכולים לספק היא אולי החשובה והקריטית מכולן.
למי פונים?
כדי להתמודד עם מצבים מורכבים ונפיצים כמו זה של דן והוריו, ניתן לפנות לאנשי מקצוע שמסייעים לא רק לצעיר, אלא לכל בני המשפחה, מתוך הסתכלות הוליסטית על המשבר הנפשי, והבנת ההקשר המשפחתי שבו הוא מתקיים. בפשטות, כאשר הורים חשים שאין להם יכולת לספק מענה מספק ושלם למצב, טיפול שמיועד אך ורק לצעיר לא תמיד יעשה את העבודה. ההורים זקוקים לכלים ולדרכי התמודדות לתקופת המשבר, וגם להמשך החיים בתא המשפחתי.
בישראל פועלים כיום מספר רב של אנשי מקצוע וארגונים שמספקים שירותים מקיפים למשפחות, וכוללים במקרים מסוימים גם הגעה לבית (חלק מהארגונים הללו מפעילים שירותים ממשלתיים ללא עלות, כמו מרכזי המשפחות של יה”ל ומיל”ם). בין אנשי המקצוע עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק ופסיכולוגים. במקרים רבים, העובדה שכל המשפחה פונה לסיוע מקצועי ומקבלת אותו יחד, מקלה על הצעיר ומאפשרת לפרק את התנגדותו הראשונית. מודלים חדשניים ברחבי העולם מוכיחים כי התערבויות שמופנות לבני המשפחה ולצעיר במשבר בעת ובעונה אחת, הן אפקטיביות במיוחד. לא משנה באיזו דרך המשפחה תבחר ללכת – חשוב לא להישאר עם זה לבד. וחשוב להיות בקשר עם הגורמים החינוכיים והטיפוליים בבית-ספר (מחנכת, יועצת, ופסיכולוגית – אם יש), ולא לחכות לפיצוץ הבא כדי לפעול לטובת שינוי.
הכותב הוא מרפא בעיסוק בתחום בריאות הנפש והשיקום בקהילה והמייסד של “הקול שבפנים” – שירות תמיכה ביתי למשפחות של צעירים במשבר נפשי.
