איך נוכל להבחין בין מצבי הרוח שאופייניים לגיל ההתבגרות לבין מצב שדורש טיפול נפשי ואפילו תרופתי?
גיל ההתבגרות הוא גיל מבלבל למתבגר עצמו – אבל גם להוריו. לא פעם הורים למתבגרים מוצאים את עצמם תוהים האם הילד שלהם מתנהג כמו מתבגר נורמלי או ששינויי ההתנהגות שלו מעידים על בעיה עמוקה יותר, כמו שימוש בחומרים ממכרים, בעיות בבית הספר, בעיות הרגשיות או אפילו בעיות פסיכיאטריות.
תקופת הפריצה של מרבית המחלות הנפשיות היא בגילאי גיל ההתבגרות ובגרות מוקדמת, ועל כן חשוב להיות ערניים לאפשרות זו. אז מהם סימני האזהרה ואיך יודעים להבדיל מתי הכל בסדר ומתי נדרשת התערבות פסיכולוגית או אפילו ביקור אצל פסיכיאטר?
מרד עצמאות או דיכאון של גיל ההתבגרות?
טריקת הדלת המהדהדת היא אולי אחד הסימנים שכל הורה למתבגר מכיר. זו הכרזת העצמאות של המתבגר, ניסיון שלו להגדיר את הצורך שלו בפרטיות ודרך לבטא את זעם הנעורים. יש לומר שמדובר בתהליך טבעי ואף חיובי של נפרדות איטית של המתבגר מהוריו. מתבגרים מחפשים לבלות פחות זמן עם ההורים ויותר זמן נעולים בחדר שלהם, עסוקים בעולמם, שכיום מתנהל יותר ויותר דרך המחשב והטלפון שלהם.
הנטייה של בני נוער להסתגר ולהתרחק מהוריהם בגיל ההתבגרות היא טבעית, והיא נועדה לאפשר להם להשיג את תחושת העצמאות. בתקופה זו הם אמנם מעקמים פנים על כל בקשה לחלוק זמן עם המשפחה, אבל אם הם מראים גישה חיובית כלפי יציאה עם חברים או לפעילות אחרת – מדובר בהתנהגות נורמטיבית לגיל ההתבגרות. החשד להפרעה פסיכיאטרית צריך לעלות במקרה בו המתבגר לא לוקח חלק בפעילויות חברתיות, נמנע מאינטראקציות גם עם בני גילו, ובמרבית הזמן מפגין מצב רוח מדוכדך או נרגן.
דרמת נעורים או מצב קליני?
עוד מאפיין של גיל הנעורים הוא הדרמטיות. כל משבר – זוגי, חברתי, לימודי (ציון לא טוב במבחן) או ריב עם ההורים מקבל אצל המתבגר מקום מרכזי והד ומלווה בלא מעט דרמה. הסיבה לכך היא שהיכולת של מתבגרים להתמודד עם אתגרים עדיין לא הבשילה במלואה, והם חווים את העולם דרך פילטרים של רגישות יתר ומודעות עצמית רבה יותר.
זה טבעי שלבני נוער יהיו אפיזודות של עצבות, תסכול וחרדה, ואפילו ימים שבהם הם ירגישו שהכל “גדול מדי” עליהם. אפילו אנחנו כמבוגרים חשים כך מדי פעם. אבל האפיזודות הללו לא אמורות להמשך יותר מכמה ימים לכל היותר. אם המתבגר מפגין עצב או חרדה באופן עקבי, מומלץ לאבחן עם פסיכולוג או פסיכיאטר האם לא מדובר ביותר מדרמת נעורים אלא בהפרעה הגורמת סבל ודורשת טיפול.
בעיות בגיל ההתבגרות: האם זה רק פרץ הורמונים?
גיל ההתבגרות מתחיל כאשר במוחו של הילד מתחילים להשתחרר הורמונים. ראשית ההיפתולמוס משחרר את הורמון ה-GnRH, הורמון משחרר גונדוטרופינים, המורה בתורו לבלוטת יותרת המוח לשחרר את ההורמון מגרה הזקיק (FSH) ואת הורמון ההצהבה (LH), האחראים לייצור הטסטוסטרון אצל גברים ולייצור האסטרוגן אצל נשים. זהו הסמן הפיזיולוגי הראשוני שמתחיל את גיל ההתבגרות ומלווה בשינויים במערכת הרבייה ובהורמונים הקשורים לה, אך הוא משפיע גם רגשית על המתבגר.
בשלב זה, המתבגר חווה שינויים בתפיסת העצמי, מגלה את ההעדפות המיניות שלו ועניין מיני ובחלק מהחברות מתמודד עם תשוקות ודחפים אל מול איסורים מיניים. ההתפתחות הפיזית מהירה מההתפתחות הרגשית והופכת את השלב הזה מבלבל מאד עבור המתבגר – הוא שומע מסרים סותרים מהסביבה לגבי האופן שבו עליו להתנהג, להתלבש ולפעול, ומתקשה להבין מה עליו לעשות.
על המתבגר מופעל לחץ חברתי “להיות גבר” או “להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה”. הליבידו שלו דוחף אותו להתנסות ולחקור את המיניות שלו, והמסרים מהתקשורת מעודדים אותו לכך גם כן. מנגד נמצאים ההורים שלו, שמתייחסים אליו עדיין כאל מי שאינו בשל ויוצרים מתח בסיטואציה. כמובן שתשומת לב ורגישות של ההורים לתהליך בו נמצא המתבגר תורמת ותומכת בו.
במקרה בו נכנסת לתמונה העדפה או נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית, המתבגר עלול למצוא את עצמו בעיצומה של סערת רגשות גדולה אף יותר, שכן מחקרים מראים כי תהליכי גילוי ויציאה מהארון עלולים לעורר דיכאון.
במצב שבו המתבגר חשוף ללחצים רבים כל כך, ייתכן שיהיה מי שינצל אותם. במקרה בו אין לכם ערוץ תקשורת קרוב עם המתבגר, והוא מתקשה להתייעץ אתכם לפני שהוא מקבל החלטות, כדאי לנסות וליזום שיחה בנושאים שונים כגון חברויות, התאהבות ועוד, ולהראות לו שיש אצלכם דלת פתוחה עם הקשבה אמיתית וכמה שפחות שיפוט וביקורת.
בני נוער חווים פרידות, והם יכולים לתת להם לפעמים משקל מאד דרמטי, אבל במקרה שבו ההתנהגות של המתבגר משתנה באופן קיצוני – הוא מאבד משקל, מתבודד, מסתגר בחדר, מדוכא, מאבד עניין בלימודים ובחברים ועוד, מומלץ לשוחח אתו לבדוק במה מדובר, ובמידת הצורך לתת את התמיכה הדרושה. חוויות רגשיות שליליות ועוצמתיות בגיל ההתבגרות בכל הקשור ליחסים זוגיים עשויות לפגוע ביכולת שלו בעתיד ליצור מערכות יחסים תקינות, במידה ומדובר באמת בחוויות קשות של דחייה או ביטחון עצמי נמוך. שיח פתוח וכנה בנושא יכול לתרום להתמודדות שלו ולקבל מההורים כלים שונים.
אז איך מבדילים בין מצב נורמלי למצב שדורש טיפול? אלו הסימנים אצל המתבגר שצריכים להדליק נורות אזהרה:
- המנעות מפעילויות חברתיות – טבעי שהוא ירצה להמנע מאינטרקציה עם ההורים והמשפחה, אבל אם הוא נמנע מפעילות חברתית עם בני גילו, זו נורת אזהרה.
- סירוב ללכת לבית הספר – זה טבעי לנסות להתמקח על עוד קצת זמן שינה בבוקר או לנסות להשיג יום מחלה גם כשלא באמת חולים, אבל אם לפתע המתבגר מסרב בתוקף ללכת לבית הספר, הריבים על כך מתרחשים בתדירות גבוהה, וקיימים סימנים נוספים של מצוקה או דיכאון, כדאי לבדוק האם קיימת בעיה.
- שינויים קיצוניים בהרגלים – בגיל ההתבגרות יש פרץ גדילה שגורם למתבגר לצרוך יותר מזון ושינה וזה טבעי, אבל אם רמות האנרגיה שלו משתנות באופן קיצוני (ישן במשך רוב שעות היום או לא ישן כמעט בכלל), ורמות הרעב שלו הפכו קיצוניות גם כן (כמעט ולא אוכל או אוכל ללא הפסקה) ואיתם משתנה גם המשקל, כדאי לבדוק במה מדובר.
- עצב וחרדה – אם המתבגר נפרד בדיוק מהחברה או רב עם החברים, הגיוני שהוא יהיה עצוב או מתוסכל, אבל אם המצב לא משתנה לאורך תקופה, כדאי לבדוק האם לא מדובר בבעיה עמוקה יותר.
- התנהגות מסוכנת – רוב בני הנוער עושים שטויות, אבל כאשר מדובר בהתנהגות הגובלת בעבריינות, פגיעה עצמית או באחרים, או שבירת גבולות מעבר לסביר, כדאי לבדוק האם מדובר בקריאה לעזרה מתוך מצוקה נפשית.
- התדרדרות בציונים – אם אין סיבה חיצונית להתדרדרות בציונים כדוגמת הפרעות קשב, חרם חברתי או המצאות במגמה שאינה מתאימה לנער, ייתכן שיש סיבות אחרות שמפריעות לו להתרכז ולזכור את החומר, כמו למשל דיכאון, חרדה ובעיות נפשיות אחרות שמכלות את המאגרים הקוגניטיביים והנפשיים שלו.
- שינויים בהרגלי ההיגיינה – בני נוער לא ידועים במיוחד בהרגלי ההיגיינה שלהם, אבל בדרך כלל אפשר לגרום להם לשמור על רמה תקינה של היגיינה. אם הם משנים באופן קיצוני את תדירות השימוש שלהם במקלחת – לרמה מוגזמת שיכולה להעיד על הפרעה אובססיבית כפייתית, או לרמה מופחתת במיוחד שיכולה להעיד על דיכאון, כדאי לבדוק את הנושא.
- שימוש בחומרים ממכרים – גיל ההתבגרות הוא גיל של התנסויות, אבל מי שממשיך לברוח אל האלכוהול והסמים עלול לעשות זאת על מנת לנסות להכהות תחושות של חרדה, טראומה או דיכאון שדורשים טיפול.
הטיפול בקשיים והפרעות נפשיות שונות אצל מתבגרים יכול להיות טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), טיפול דינמי (פסיכותרפיה), או טיפול תרופתי לפי רמת חומרה, תסמינים שונים והעדפות המטופל והוריו. במקרה בו יש חשד לבעיה, חשוב שלא לטאטא אותה מתחת לשטיח, אלא למצוא פתרון על מנת לאפשר למתבגר לעבור את גיל ההתבגרות ללא מטען נפשי מיותר שיכביד עליו.
הכותב הוא פסיכולוג קליני ומנהל מכון תל אביב לפסיכותרפיה המציע טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי למבוגרים, לילדים ולנוער.
הילד נמנע ממפגשים חברתיים בזמן החופש הגדול. האם זו סיבה לדאגה?
יותר ויותר בני 30 עדיין תלויים בהורים שלהם. הגיע הזמן לעזור להם לצאת לעצמאות
