fbpx

לנסוע או לא לנסוע לפולין: תלמידה ואמא, שתי דעות שונות

 the holocaust. shutterstock

במהלך השנה יוצאות לפולין משלחות תלמידים מרחבי הארץ. האם המסע הזה מתאים לכל אחד? שמענו מתלמידה שחזרה לאחרונה מפולין על חוויה בלתי נשכחת, ומאמא – על הסיבה לכך שמבחינתה הנסיעה לפולין אינה נחוצה בגיל ההתבגרות ומוטב לדחות אותה לגיל מאוחר יותר. שני דורות, שתי דעות

 

המסע אל פולין ואל עצמי

 

[credit] מאת: יעל יפה, 2.03.14 [/credit]

ישנם מקומות שמיד לאחר שחוזרים מהם יש לנו הרבה מה להגיד, וישנם מקומות שחוזרים מהם והמילים ממאנות לצאת. כנערה שכותבת בערך מאז שהיא זוכרת את עצמה, הופתעתי מכך שעם שובי מפולין לא הייתי מסוגלת לכתוב. הייתי בטוחה שברגע שאחזור לארץ, מאדמת הדמים של פולין לאדמת הביטחון שלי, המילים יזרמו מעצמן. לא כך היה. חזרתי מפולין, והמילים נשארו שם. אך לא רק המילים – גם חלק ממני נשאר שם.
למסע לפולין הייתה משמעות עצומה בעיניי. ציפיתי בכיליון עיניים לראות את השואה בצבעים אמיתיים, ולא להסתפק בשברי סיפורים ומילים שהצלחתי לאסוף במהלך חיי. חיכיתי לעמוד במקום שבו עמדו רבים כל כך לפניי, אך בניגוד אליי לא זכו לעמוד בו שוב. חיכיתי לעמוד במקום שבו נקטעו חיים שאמורים היו להימשך. חיכיתי לעמוד במקום שבו אני, יעל, אוכל להיות הוכחה לתקווה, עבור אלו שחשבו שבמותם נרצחה התקווה יחד איתם.
רציתי לראות, רציתי להכיר את החיים שלהם מקרוב, רציתי לדעת מה היה שם, באדמה הזו, היפה להחריד, המוריקה והפורחת, שרק לפני כמה עשרות שנים המציאות שבה עלתה על כל דמיון. על כל סיוט. שמתחתיה עצמות שבורות לרסיסים שלעולם לא יתאחו שוב. רציתי להכיר את הילד או הילדה שעמדו מפוחדים כשכל החיים שלהם השתנו ברגע אחד. רציתי להכיר את האישה שבעלה נלקח ממנה לעבודות כפייה ונאלצה לגדל את ילדיה בכוחות עצמה במציאות העגומה הזו. רציתי להכיר את הנער הצעיר שעבד באושוויץ, את הנערה היפה ששיער ראשה גולח ממנה; רציתי להכיר כל איש ואישה, לנסות לזהות כל פנים ופנים, לדמיין מקרוב איך הם נכנסו למקלחות, לתאי ההשמדה, וחזרו משם עפר – נשמות שרופות. רציתי לעמוד ביער לופוחובה ולשיר את “התקווה”. רציתי להסתובב במלון בקראקוב ולהפנים עד כמה אני קרובה לגטו, שכעת נותר ממנו אולי רק קיר בודד – הוכחה לבלתי ייאמן.

בני 17 מול פלנטה אחרת

על אף כל זאת, איני רוצה להתמקד בצבע הציקלון-בי שמכסה את קירות מיידנק, או בתחושה שליוותה אותי כשעמדתי במיידנק ליד גבעת שלדים אנושיים המכוסים אלה באלה – בעפר של עצמם (מבין השחור והאפור מבצבצות עצמות לבנות). אין טעם גם לחזור על תיאורים שרבים פירטו לפניי – כמו הנעליים, או המפתחות שלעולם כבר לא ייעשה בהם שימוש. אני מעדיפה להתמקד דווקא בנו, המתבגרים בני ה-17 של כאן ועכשיו, שמצאו עצמם עומדים מול הפלנטה האחרת הזו. אני מעדיפה להתמקד במה שהמסע הזה עשה לנו, בני נוער שמבלים יחד יום יום, שלוש שנים ברציפות, חלק מאתנו קרובים יותר האחד לשני וחלק פחות. איך נכנסנו לבתי הכנסת הריקים מאדם והחיינו אותם מחדש, ואיך פתאום בכלל לא היה משנה את מי אתה אוהב ואת מי אתה שונא, עם מי אתה בקשר או עם מי לא יצא לך מעולם להחליף מילה. שם – הכול קיבל משמעות אחרת. כי מעל הכול ריחף כוח חזק, שנבע מההליכה המשותפת שלנו על אדמה מדממת – עם הנקמה המתוקה של דורות ההמשך, של כל אחד מאתנו, ביחד, גם ברגעים הקשים, גם כשנשברים.
אני מעדיפה לספר לכם איך זה ללכת בדשא הזה של טרבלינקה, מוקפים בעצים הגבוהים ובשקט מחריש אוזניים, מנסים לדלות כל זכר פיזי וממשי למכונות ההשמדה שעמדו מתחת לכיפת השמים הזו ובאור השמש הבהיר הזה. איך זה לרצות לבלוע כל פיסת מידע כדי להיות אלו שיספרו לדורות הבאים את מה שהם ניסו להשכיח ולטאטא מתחת לשטיח. איך זה לעמוד שם, בדשא, ולחבק את החברה הכי טובה שלך כשהיא נשברת, להגיד לה שאת כאן בשבילה ולשתוק ביחד כשצריך. איך זה לדעת גם לצחוק, בנסיעות שבין לבין, בהפוגות, כדי לשחרר את המתח, כדי לחיות אחרי הטראומה של השואה – לאדם בכלל וליהודים בפרט. איך זה לשבת במטוס, שנייה לפני ההמראה, ולדעת שאחרי הנופים המרהיבים של פולין והאמת שמפלחת את הלב – יש לי לאן לחזור.

מסע של הנוער אל עצמו

המסע לפולין הוא לא רק המסע לארץ השואה, הוא גם המסע לארץ הפנימית של כל אדם ואדם. זהו מסע ארוך ומפרך, בין מדרונות של ערכים מתחדדים, והוא מלווה בהפקת לקחים לחיים האמיתיים: לאן השנאה שלנו, אדם לאדם, יכולה להגיע? עד כמה “קבלת האחר” היא לא סתם עוד סיסמה יפה, אלא מציאות שאנחנו מחויבים אליה? כי ברגע שבו הפסקנו לנסות להכיר אחד את השני ולהבין את הצד השני, ברגע שבו הרגשנו שאנחנו נעלים יותר מהאחר – אז מצאנו את עצמנו כאן. מצאנו את עצמנו עומדים על אדמת פולין, קבר המונים של שישה מיליון, שהוא הקבר הגדול ביותר לכל צלם מינימלי של האנושות שחשבנו שיכול להיות.

הכותבת היא תלמידה בת 17 מפתח תקוה; המדור בשיתוף Resh – מיזם הכתיבה של הנוער בישראל

_______________________________________________________________________________________________________

לנסוע או לא לנסוע – זו השאלה

 

[credit] מאת: מיכל שרון, 2.03.14 [/credit]

 

כבר שנים שלטוס לפולין במסגרת בית הספר זה סוג של מסורת. דורות של מסיימי תיכון יכולים לספר שגם הם היו חלק מהמשלחת שטסה לפולין במסגרת הלימודים. הם יכולים לשתף בחוויות שלהם, שכוללות תמיד הליכה למחנות לצד בילוי לילי בארץ זרה. כן, כי גם הבילוי הוא חלק מהשהות במסע הזה.
ברור לי שהדעות חלוקות בעניין המשלחות לפולין. יש מי שמצדד ויש מי שמתנגד. אולם דעתי היא שלא משנה מהי עמדתנו, מן הראוי שנכיר בכך שמדובר במותרות. וזאת, אגב, גם אם נניח בצד את הסוגיה הכלכלית הנוגעת לעלויות המסע ולעובדה שרק מי שידו משגת יכול להצטרף לחוויה הזו (סוגיה המעוררת בפני עצמה דיון ציבורי).  מותרות?, אתם תוהים. כן, ומיד אסביר מדוע.

למה לא הצטרפתי למסע עם חבריי ללימודים?

אין ספק שלהיות שם, במקום שבו “דמנו זרם ברחובות”, תרתי משמע, לצעוד בין המחנות, לספוג את האווירה הזרה והשונה – זה חשוב ומשמעותי. אבל האם זה באמת חשוב ומשמעותי בגילאי בית הספר? האם המסע לפולין הוא באמת זה שמחבר את הנוער של היום, בזמן שהוא חווה את גיל ההתבגרות המורכב, לעבר שלו כעם?
אני עצמי לא הייתי בפולין. לא הייתי שם כי אמא שלי, שנולדה וגדלה שם, אמרה שהיא אינה מוכנה לתת שקל לאלו שרצו במותה. ושלא תטעו, ההתנגדות שלה לא הייתה עילה למריבה בבית. קיבלתי את הטענה שלה, דווקא מכיוון שספגתי בבית את המשמעות הנוראית של אבדן משפחה, של רצח עם בשם שנאת חינם. הסבתות והסבים שלי היו שם. אבל לא שמעתי סיפורים, ראיתי רק מספרים. למרות זאת, יום השואה, הטקסים, התכניות, ומעל הכול הספרים הרבים שנכתבו על השואה – כל אלה הטביעו בי את חותמם העמוק. המשמעות של זיכרון השואה נחקקה בי גם בלי שדרכתי על אדמת פולין. ובהחלט איני היחידה שלא הצטרפה למסע ומרגישה כך.
לכן אני חוזרת ואומרת שהמסע לפולין הוא מותרות, בלי קשר לשאלה האם הוא תורם או לא. השאלה היא האם הוא נחוץ. אחרי הכול, מי שרוצה שילדיו יזכרו את המקום שממנו באנו כדי שנדע לאן אנחנו הולכים, לא באמת חייב לממן טיסה לפולין בגיל 16. בייחוד לאור העובדה שחוויית ההתבגרות, ויותר מכך – הפיכתנו להורים, מחדדת עבורנו את משמעות החיים והשואה ומעמיקה את ההבנה הקיומית שלנו. במילים אחרות, אני רוצה להציע שמוטב אולי לשקול לצאת למסעות בפולין דווקא בגיל 40 ולא בגיל ההתבגרות.

הכותבת היא עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות, אמא לשניים

נירית מזועזעת מהצעת השר ללמד ילדים רכים על השואה 

ימומנו סייעות לילדים עם צרכים מיוחדים שירצו לצאת לפולין

מוציאים עשן: איך זה שברוב בתי הספר בארץ ממשיכים לעשן?

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו ותקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.