רחלי ברקן, יועצת ארגונית, פסיכולוגית וכמובן אימא, כותבת לפורטל “עשר פלוס” מזווית אישית על הגירושים, על המסע המרתק-מגדל, על הציוד הנדרש, ועל הנופים הנראים מהשביל
המילה הזאת – ‘גירושין’. בעידן שבו ממזמן אין ‘ספר’ אלא ‘מעצב שיער’, אין ‘מזכירה’ אלא ‘מנהלת לשכה’, רק המילה הזאת נשארה. כאילו משהו מסביב מסרב לעדכן אותה, אלפי שנים. הלכתי לתורה לחפש את המילה הקשה הזאת. עם כל המודרניות, המקצוע המדליק, הנאורות שלי ומה שתרצו, אני אוהבת לבדוק בה, לחפש שורשים לדברים. “כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, וּבְעָלָהּ; וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו, כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר–וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ”.
ואוו. אני גרושה 7 שנים ורק עכשיו, כשהבטחתי לכתוב כאן, והתיישבתי ‘ברצינות’ לכתוב על גירושין (סוף סוף) נחשפתי לפסוק הזה. מודה שהייתי צריכה לקרוא פעמיים עד שהבנתי שבעלה זה פועל. כשהבנתי, צנחה לי הלסת. לקחת אישה ובעלת, מצאת בה ערוות דבר (‘פגם חמור’ בפירוש הרווח), תכתוב ותגרש אותה. כחילונית עם עניין ודיבור עם המקורות, אני משתדלת לקרוא בהם בפרגון. מפרגנת שהפגם שהתכוונו בו יכול היה להיות גם אישיותי או התנהגותי, אבל וואו, כוחן של מילים. מגרש, מגורשת, לכי למדבר אחותי, לסוג של מדבר. 4000 שנה (3700 לתיארוך הנפוץ אם נהיה קטנוניים) ולא מתעדכן.
אז את יוצאת לדרך עם הזהות הציבורית הזאת שמתגלגלת כל כך רע על הלשון. ‘גרושה באושר’ הקפדת לענות למבררי סטטוסים למיניהם (רופאים, פקידות, קופ”ח וכיוצ’) בשנה הראשונה, שתיפול גם להם קצת הלסת.
את ממשיכה ומחפשת חוט של קשר בין המגורשת מלפני הספירה שמצאו בה פגם,לאישה האיכותית והשווה, לפחות זאת שאני מכירה אישית ואינטימית. מכירות לא רע מ-2012 כשהתגרשתי והבנתי שהיא קיימת בתוכי. זו שאני מכירה, עזבה עם ילדים קטנים, כי הבינה שלא יהיה לה טוב שם, ולכן גם להם ובעצם לא לאף אחד. הם נפרדו אחרי התלבטות אמיתית וממש לא בקלילות ועשו את זה באחריות, בהכלה של מצבים לא פשוטים ובבהירות פנימית. הם בעצם מצאו ‘ערוות דבר’ או פגם עמוק, פגם תקשורתי, בביחד שלהם והבינו סופית שבבית מדברים שתי שפות כמעט הפוכות. לא בגידה או מעשה קשה שלחו אותם להיפרד (למרות שהיא חשבה שיש 50 גוונים של בגידה) ובהרבה מובנים הגרוש שלה היה ונשאר גבר משפחתי, מסור ואיש ראוי להמון הערכה. כשסיפרו לילדים חשבה שהיא תמות מכאב ביום, ואם לא אז בערב ואם לא אז בהמשך השבוע ההוא ובטוח יהיה אמבולנס ברחוב שלהם. מישהו חמוד ומבריק שפגשה בדייט כמה חודשים אחר כך אמר לה: “בסוף הגמדים הקטנים האלה משלמים את כל המחירים” ומתח לה את מיתר הדאגה והרצון להגן עליהם לקצה גבול היכולת כמעט.
היא מפרנסת בעצמאות מעוררת הערכה את התא שלה, מגדלת אותם בתקתקנות וגמישות, רגישות ומשקיענות אין סוף וים של הומור על הבעיות של כולם, שבלעדיו היום לא היה מתניע. כל זה במקביל לקריירה רצינית, לספורט, לשמירה על הבריאות והמראה שלה. מאתגר. יש ימים שנראים כמו נס רפואי בעיניה. העובדה שכולם הגיעו לחוגים, לאימונים, לשיעורים, למבחנים, לבדיקות, שהתקלה היומית במכונת הכביסה, במדיח או במדפסת נפתרה, שהיא עבדה ממש טוב ולפעמים גם מבריק, שכולם אכלו בזמן כולל הכלבה, ואף אחד לא הלך לאיבוד כולל הכלבה, וגם היא עצמה לא הלכה לאיבוד, נראים לה, ככה בסריקה הנעימה של לפני השינה, כנס יומי.
גם הוא מסתובב עם השם הלא קל ‘גרוש’, שניהם ‘מגורשים’ ממשהו, אבל בעצם ממה? מלב המחנה המשותף ההוא שהחברה כל-כך, אבל כל- כך, אוהבת להיות בו? שבנוי מחברות שאומרות “גם בעלי חוזר ב10 בלילה ואני עושה הכל לבד, על מה את מדברת?!”.
מגורשים ממה באמת? כנראה שמאיזה חוסן. חוסן חברתי וכלכלי פשוט יותר. חוסן לילדים, שיודעים את הסוד ההוא, שבטבע צריך שניים כדי לעשות ולגדל אותם, וכמו כולנו ישמחו להרגיש שכתפיים רחבות, כפולות אם אפשר, עם משאבי גוף ונפש כפולים ופנויים, דואגות להם.
בנהיגה, כשנגמרות שיחות העבודה ויש לה זמן, היא משתעשעת במילים שתציע לאקדמיה. ‘נפרדת’ ‘עצמאית’, ‘אחידה’, ‘אחודה’. טוב, לא ביקשנו ‘תותחית’, ‘אמיצה’, ‘גיבורת- על’ – רק קצת הכרה ביציאה לדרך.
אחר כך היא משתעשעת במחשבה שכשיהיה לה זמן תפתח בלוג על גירושים. יהיו בו פרקים, היא יודעת, כמו ‘את והילדים’, ‘את והעומס התפעולי’, ‘את ומשפחת המקור’, ‘את והגרוש’, ‘את והחברות’, ‘את…’. היא מחייכת ומבטיחה לעצמה שגם זה יקרה. עד אז נגיד כאן, היא ואני, משהו קטן לסיום ההתחלה:
לפעמים זה סרט אירופאי ולא אמריקאי. ההפי-אנד שלו נבנה בתהליך ארוך ואפילו עמום וברקע שלו יש קצת ריח של סתיו עם רחובות של אבנים עתיקות ושבילים צרים לא סלולים. אבל את תמיד, אבל תמיד, הגיבורה של הסרט ולכן יהיה לו בסוף הפי-אנד. גיבורה של סרט, שכתבת ובנית, שהבנת למה ולאן את לוקחת אותו, של עלילה אחת יפה שכותבים הגיונות חייך, במודע או לא במודע, והגיונות ליבך, שאם תקשיבי ותהיי מחוברת אליהם, תכתבי את אחד הסרטים היפים שהיו כאן, ובכל מצב- יהיה לך סרט בארך מלא משלך.
הכותבת היא פסיכולוגית, יועצת ארגונית, מנחת קבוצות ואימא
