מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית אמא מתבגרת, בלוגים

 

דבורית עושה ה-כול כדי שהבת שלה תצליח בבחינות

“את תראי, אין סיכוי שאני מצליחה במבחן הזה!”
המשפט הזה, שיוצא מהפה של הבת שלי, מהלך עלי כמו קסם. הוא גורם לי לרצות להרביץ.
מה ז’תומרת אין סיכוי? למדת? חזרת? הכנת שיעורי בית?
ואם עשית את כל זה ובכל זאת את לא יודעת את החומר, אז למה לא הודעת מראש שאת צריכה עזרה?

אני מוצאת את עצמי מנהלת רב-שיח עם עצמי במוח, ממלאת את כל הדמויות בשנינות רבה.
מה היא תענה, מה אני אומר לה, האיש יתערב – ומה יגיד, ואז האח, ובסוף אתקשר למורה…
איך מנהלים נכון את הבקרה?
האם זו משוואת קסם: הכנת שיעורים באדיקות + השתתפות בכיתה + הכנה למבחן שבוע מראש = הצלחה?

עוד בבלוג של דבורית: היא רק הורידה את הגשר, וכבר הפכה לאישה 

מגיפת השיעורים הפרטיים בישראל 2013

הילד שלכם סובל מחרדת בחינות? יש מה לעשות

אני טוענת שזו מציאות, לא קסמים.
אני טוענת שאם עושים את הצעדים הנכונים כל השנה, קוצרים הצלחות בסופה.
היא טוענת שזה לא מעולם המתמטיקה, אלא מעולם הביולוגיה.
היא טוענת שגם אם מכינים שיעורים כל השנה ומשתתפים בכיתה, ברגע המבחן יש סבירות לכך שתוקף הידע פג.
הבעיה היא שאני לא מבינה כלום בביולוגיה.
וכך קורה שבמהלך כל השנה מתנהל דיון עקבי, שעיקרו במילים: “הכנת שיעורים”, “כן, ברור”, “השתתפת?”, “בוודאי”,
ולקראת בחינת הסיום מתנהל דיון שעיקרו במילים: “כישלון”, “פערים”, “זיכרון”, “נמאס”, ושיאו במשפט: “את תראי…”.
ואני תמיד רואה.

השנה עשיתי שידוך בין עולם הניהול לעולם התפוקה הלימודית:
קבענו רף ציונים מותאם לכל מקצוע, ויצאנו לדרך.
התחלתי לנהל מעקב הדוק, כולל חובת הוכחה ויצירת קשר עם המורה כבר מספטמבר.
בקרת מחברות (למרות כל ה”אוּף”, “הגזמת”, “מה אני נראית לך, בת שש?”), מעקב מבחנים ורישומם ביומן (גם בזה שלי), הכנת לו”ז התכוננות, בקרת משו”ב יומיומית, ובתוך כך שיחות משוב בדק-בית מתואמות מראש.
מה עם ליברליות? שתגור איזו שנה בחוץ…
אצלנו בבית – ניהול מדעי, טיילור סטייל.

ואז התחלתי לקבל הודעות בווטסאפ, עם צילומי המבחנים.
אין פידבק טוב יותר להורה הנוקשה מאשר מדידה אמפירית של תוצאות וביצועים.
ותודה למי שאמר: “מה שלא מודדים לא מקבלים”