איך הפכו שיעורי העזר לתעשייה המגלגלת מיליארד שקלים בשנה? מה הפך אותם מסממן המבייש את התלמיד לסמל סטטוס שהמשמעות שלו היא “ההורים משקיעים בי”? מה זה אומר על מערכת החינוך בישראל? ואיך גם אנחנו ההורים נותנים יד לתופעה? שיעורים פרטיים – הסיפור המלא
“במשך שנים בתי הייתה תלמידה מצטיינת, אך ככל שמורכבות וכמות החומר גברו כך הקושי שלה גבר והציונים התאזנו באופן טבעי. המאיות שלה פינו את מקומן לציון 80 יציב, ועובדה זו לא הטרידה אותי מכיוון שראיתי בכך תהליך טבעי של איזון לפי רמת קושי. אבל אז הבנתי שהמציאות משתנה. בזמן שבתי לומדת לבדה ומפיקה את המיטב מיכולותיה, חברותיה תוגברו בשיעורים פרטיים. כתוצאה מכך נוצרו שתי נקודות זינוק למרוץ: נקודת הילדים המתוגברים והנקודה של הילדים הלא מתוגברים, גם אם בעלי יכולות”, כך מספרת מיכל (השם המלא שמור במערכת), אמא לתלמידה בכיתה ח’ ממרכז הארץ. כדי להעמיד את בתה בנקודת זינוק שתאפשר לה הישגים טובים ביחס לבני גילה, היא מעידה על עצמה כי הצטרפה בשלב מסוים לסחף הזה שנקרא “שיעורים פרטיים”.
כמו מיכל יש עוד הורים רבים וטובים שנאלצים ליישר קו עם המציאות המקוממת והיקרה הזו.
אם בעבר שיעורים פרטיים שימשו ככלי עזר עבור תלמידים מתקשים, שאף נטו להסתיר את הצורך שלהם בקבלת השירות הזה, בדור הנוכחי שיעורי העזר הם הדבר הכי חם בשטח. השיעורים הפרטיים הפכו לסמל סטטוס ששייך לכל קבוצות התלמידים – המתקשים והמצטיינים כאחד. המתקשים מבקשים לשפר, המצטיינים מבקשים להצטיין עוד יותר.
פניה של ההפרטה האפורה
70 אחוז מתלמידי החטיבה העליונה, כיתות י’-י”א, מדווחים על כך שהם נעזרים בשיעורים פרטיים. כ-30 אחוז מהם מסתייעים בשיעורי עזר מדי פעם, וכ-40 אחוז מהם לוקחים שיעורים בקביעות. כ-40 אחוז מתלמידי כיתות ז’-ט’ וכשליש מתלמידי כיתות ה’-ו’ מדווחים כי הם מסתייעים בשיעורים פרטיים במימון הוריהם, לפחות באחד ממקצועות הליבה: שפת-אם, מתמטיקה, אנגלית ומדע או טכנולוגיה. כל הנתונים הללו עולים מדוח המיצ”ב של משרד החינוך שהתפרסם באחרונה.
מנגד, במסגרת שתי הרפורמות “אופק חדש” ו”עוז לתמורה” מקצה משרד החינוך מדי שנה תוספת של כחצי מיליון שעות (רבע מיליון בתוכנית אופק ורבע מיליון בתוכנית עוז לתמורה) – הן לצורך למידה פרטנית ולמידה בקבוצות קטנות עם תלמידים מתקשים והן לצורך תגבורים לימודיים לתלמידים חזקים
בית הספר אמור להיות מקור הידע של התלמידים בישראל, כל שכן בעת שהוא מתוגבר בשתי הרפורמות, אולם על אף זאת תעשיית השיעורים הפרטיים ממשיכה לשגשג יותר ויותר בכל שנה.
ד”ר רחל פסטרנק, סוציולוגית של החינוך והמשפחה במכללה למינהל, סבורה כי העובדה שכל כך הרבה תלמידים נעזרים בשיעורי לימוד מחוץ למסגרת הבית ספרית מעידה על כך שמערכת החינוך אינה ממלאת כראוי את תפקידה בהעברת החומר ובהכנה למבחנים ולבגרויות.
ובכל זאת, נוספו אלפי שעות במסגרת הרפורמות החדשות של משרד החינוך. אי אפשר להגיד שהמערכת אינה עושה דבר.
“ייתכן מאוד שהתוצאות של ‘אופק חדש’ ושל ‘עוז לתמורה’ עדיין אינן נראות בשטח, ונחוץ לנו עוד זמן כדי לבחון אותן. אך בד בבד אנו עדים לנתונים קשים המעידים על צפיפות גבוהה בכיתות ואיכות מורים ירודה בישראל ביחס למדינות ה- OECD. מדובר בשני פרמטרים בעלי השלכה ישירה על טיב ההוראה ועל הצלחת התלמידים. מכאן שכדי לאפשר הצלחה יש לעשות שינוי לעומק, הדורש כסף רב.
לדברי פסטרנק, מחקרים מראים כי מורה איכותי יכול להגיע להישגים גם בתנאי צפיפות בכיתה. “השאלה היא היכן ממצבת מערכת החינוך את המורה”, היא טוענת. “יש מדינות שמציבות את המורה בראש טבלת השכר, וזו אמירה. אנחנו רחוקים מכך מאוד. מהרבה בחינות זוהי קונספירציה של המדינה, כלומר במקום שהיא תמלא את תפקידה ותעניק לכל תלמיד להגיע לרמה הגבוהה
שאליה הוא יכול להגיע, היא מגלגלת את האחריות לפתחם של ההורים”.
למיכל, האמא שהצגנו בתחילת הכתבה, זה קרה באופן חד משמעי: “פניתי למחנכת וסיפרתי לה שאיתרתי אצל בתי קושי במתמטיקה, שניכר גם בציונים שלפתע ירדו. שאלתי האם בתי תוכל לקבל עזרה פרטנית, וכעבור יומיים המורה שבה אלי עם התשובה הבאה: ‘השעה הפרטנית מתנגשת עם שיעור מדעים ולכן לא ניתן לתת אותה, אני מציעה לך לחזק אותה בעזרת שיעורים פרטיים'”.
“מהבחינה הזו, בית הספר הוא בבואה של הקריסה של מערכת החינוך, בדומה למה שקורה בתחום הבריאות עם בתי החולים”, אומרת פסטרנק, בהתייחסה לדברים של מיכל. “בית הספר לא מצליח למלא את תפקידו, ולכן שולח את ההורים להשיג חינוך מכספם. אתם רוצים חינוך טוב? שלמו. רוצים בריאות טובה? שלמו. זוהי בעצם ההפרטה האפורה”.
פני ההורים בעידן ההישגיות והלייקים
יו”ר הנהגת ההורים הארצית, אתי בנימין, משמיעה ביקורת על הרפורמות החדשות של משרד החינוך. לטענתה, לא רק שאלה אינן מסייעות להפחתת השימוש בשיעורים פרטיים, הן אף תורמות לתופעה. “במסגרת הרפורמות אופק חדש ועוז לתמורה, רוב הילדים לא קיבלו תמורה ולא חל השינוי שאליו ייחלנו – לא בהיבט הפרטני, לא בהיבט ההישגי, לא בהיבט החברתי, ובוודאי שלא בהיבט הערכי. פעמים רבות תלמידים לא נלקחים כלל לשיעורים פרטניים, מכיוון שהשיעורים הללו מתנגשים בשעות לימוד אחרות. כשזה כבר נעשה, התלמידים מוּצאים במהלך יום הלימודים ומפסידים שעות לימוד אחרות, שאת החומר הנלמד בהן עליהם להשלים בעזרת ההורים ו/או מורים פרטיים. אם השעות הפרטניות נועדו ללימוד ושינון, מדוע זה נעשה על חשבון שעות לימוד אחרות? ומדוע אנחנו ההורים צריכים לממן שיעורים פרטיים עבור השעות שילדינו מפסידים?”. בתגובה לדבריה של בנימין, ממשרד החינוך נמסר כי במסגרת המחקר המקיף שערכה הרשות להערכה ולמדידה בחינוך נמצא על ידי כל המורים כי לשעות הפרטניות יש תרומה רבה בקידום תלמידים בעלי הישגים נמוכים.
בנימין מצביעה על מחדל נוסף, מבחינתה, המוביל לחיזוק הצורך בשיעורים פרטיים. “מורים רבים נותנים לתלמידים שיעורי בית רבים ומוגזמים, בניסיון שתלמידיהם יתקדמו בחוברות העבודה או בספרי החשבון פרקים שלמים לבדם, בלי שהחומר יילמד בכיתה. ההורים, הנאלצים לשבת עם ילדיהם כדי לעזור להם בלימוד החומר לצורך הכנת שיעורי הבית, נאלצים לעתים קרובות לקחת עבורם מורים פרטיים כדי שיעשו זאת”.
גיל ונטורה, פסיכולוג ומנהל אסטרטגיות למידה, מזכיר לנו שצריך שניים לטנגו. במילים אחרות, לא ייתכן שמשרד החינוך הוא האשם היחיד באחוז הגבוה כל כך של התלמידים הנעזרים בשיעורים פרטיים. הרי אנחנו ההורים משתפים פעולה בתעשייה הזו.”יש כאן שתי הנחות עבודה בעייתיות המפעילות את המנוע שנקרא שיעורים פרטיים”, טוען ונטורה. “האחת היא ההנחה שכל הידע במתמטיקה ובאנגלית של התלמיד תלוי אך ורק בגורמים חיצוניים, ובעיקר באיכות המורה. זה כמובן לא נכון, ולא צריך להתעלם מהמרכיב הגנטי. באינטליגנציה יש הרכב גנטי מסוים, ומעבר לכך ישנם מאפיינים נוספים, כמו: מבנה אישיות, מידת מחויבות, אסטרטגיות למידה, גישה מנטלית כלפי למידה וכישורי חיים. אלו הם גורמים מכריעים שאנחנו נוטים להתעלם מהם לחלוטין. מבחינה זו, שיעורים פרטיים אינם גזירת גורל, אלא פשוט מספקים פתרון נוח”. ההנחה השנייה שמציין ונטורה קשורה בתרבות העכשווית. “הערכים המעוותים של תרבות הצריכה שלנו גורמים לנו לשעוט קדימה כדי להגיע למספר הנכון, כלומר לציון הגבוה. בדיוק כמו שאנו חותרים למספר לייקים או מספר חברים גבוה בפייסבוק. כך אנחנו בעצם מנטרלים את הדרך ומתעלמים מהעובדה שאותו ‘רגע אימה’ שבו הילד יושב מול תרגיל ולא מבין הוא לא סוף הסיפור, אלא תחילתו. בחברה שפויה לא היינו רואים ברגע הזה תקלה או מחדל, אלא לגיטימיות והתמודדות”.
אז מה בעצם היית מצפה שהורים יעשו אם הילד שלהם מתקשה בלימודים?
“הורים צריכים לזכור שהמערכת פועלת מתוקף האינטרסים שלה ולא מתוקף האינטרסים שלנו כהורים, ולכן תפקיד ההורים הוא לעמוד בפרץ ולעשות את השיקול המחושב. יש מקרים שבהם יש צורך בשיעורים פרטיים ויש מקרים רבים שבהם זה לא נחוץ. כמו שאקח ילד שמן ואתן לו כדורי הרזיה, אך לא אלמד אותו הרגלי אכילה. מכאן באה התעשייה המוטרפת של שיעורי עזר”.
ענת זפרני, מרצה לפסיכולוגיה ומנחת קבוצות הורים, מסכימה עם ונטורה וטוענת כי כל הורה מוצא את עצמו היום במציאות תחרותית, הדוחקת בו להפוך את הילד שלו ל”מספר אחד”. “הורים רואים בילד שלהם ‘כרטיס ביקור מנצנץ’, שלמענו הם מוכנים לשלם הרבה, גם אם הילד אינו זקוק לשיעורים פרטיים ושולט ברמת החומר של הכיתה. הורים רבים מנסים לקדם את הילד שלהם כמה שיותר על מנת שיוכל לשמר את מקומו הראשון”.
רגע לפני שפותחים את הכיס
המספר הגבוה של התלמידים הנעזרים בשיעורים פרטיים הוא ככל הנראה תוצאה של מגוון גורמים, ולא נוכל להפנות אצבע מאשימה לגורם אחד. מגמת ההפרטה בחינוך, שניכרת גם בבתי הספר הפרטיים הנפתחים כפטריות אחר הגשם, היא לבטח גורם מרכזי בתופעה. אולם לצד כך גם אנחנו ההורים נושאים באחריות, בהיותנו חלק מתרבות צריכה המחפשת סיפוקים מיידיים, פתרונות קלים וקיצורי דרך, כשלנגד עינינו עומד לעתים קרובות רק היעד: ציונים גבוהים. נדמה כי כדי שנוכל להשיב למערכת החינוך את תפקידה המסורתי ולהסיר מעלינו את האחריות המלאה על הישגי הילדים, נצטרך לנסות לעצור את הסחף בכוחות עצמנו (וכיסנו) ולחשוב רגע לפני שאנחנו לוקחים עוד ועוד שיעור פרטי לילד.
שקט, מעתיקים! על תופעת ההעתקה בבחינות בישראל
