כשהילדה מורידה את הגשר, פתאום הכול משתנה
כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם הכאב-בטן הלא מוסבר הזה.
בישיבה עם עצמי על שחזור וניתוח האירועים האחרונים,
ניסיתי להבין מה מוביל לתחושה הזאת.
בסקירה מהירה מצאתי את יום חמישי –
היום שבו היא הורידה את הגשר.
נסענו אל רופא השיניים.
לחדר האורתודונט נכנסה נערונת חביבה,
עם חיוך מלא ברזלים, כזה שהפגין תום וילדותיות.
השיער האסוף בקוקו גבוה ותלבושת בית הספר –
לא השאירו מקום לספק.
זו תלמידה.
וליתר דיוק – הילדה שלי.
לאחר שישבה על כיסא הרופא במשך שעה תמימה,
נפתחה הדלת וממנה יצאה עלמת חן יפת מראה ותואר,
צחורת שיניים ופזורת שיער.
מזל שהיא לבשה את חולצת בית הספר.
כמעט התבלבלתי.
אפילו אורנה דץ והמהפך לא היו מגיעים לתוצאה כזו.
עכשיו, ישובה על כיסא המחשבות שלי, אני מבינה שחל שינוי:
מהיום כבר לא אוכל יותר להיות “מגניבה”.
הגיע התור של הדור הבא.
הגיע הזמן שאקבל את תפקיד ה-“אמא של”.
אמא של ה-״יפה שלי, איזו מהממת״,
ואמא של ״מה קורה, אח שלי, גבר״.
התפקיד שלי עובר מהשגחה להכוונה,
מקבלת החלטות לייעוץ,
מתפעול לניהול,
משליטה להאצלת סמכויות.
התפקיד שלי עובר משיגרה נעימה לניהול סיכונים.
אז מה הפלא שמתהפכת לי הבטן כבר שבוע?
אני מתמודדת עם שינוי רדיקלי,
ומפעילה על עצמי התנגדות לשינוי.
אין ברירה, הגיע הזמן לעבור לשלבים מעשיים בניהול שינוי כפוי.
לפוסט הקודם של דבורית: גם אמא מורדת
אף אחד לא תיאר לעצמו שהיא בעצם נערה מוכה