fbpx

אחרי שנים של התמדה: הילד מחליט לפרוש מהליגה, איך נגיב?

אחרי שנים של התמדה: הילד מחליט לפרוש מהליגה, איך נגיב?

 

כשהילד מודיע על עזיבת ליגת הכדורגל או הכדורסל, האב הוא בדרך כלל זה שמזדעק. אמא מעדיפה את זה ככה. עד שתתחילו לדבר איתה על ערכים כמו התמדה, ואז היא עלולה להתבלבל. מיכל ואריאל, עובדים סוציאליים, בטור חדש על הורות, מגדר ומה שביניהם

 

[fancy_box]

“למה הילד לא מתמיד?”

התמדה היא מילה בעלת קונטקסט חיובי מאוד. אנחנו מקשרים אותה בדרך כלל להצלחה, והיא חוזרת שוב ושוב בראיונות טלוויזיוניים או בכתבות על מצליחנים. התמדה היא למעשה נטייה להמשיך ולפעול עד להשגת המטרה, תוך הצבת יעדים.
הבסיס להתמדה נעוץ בגורמים סביבתיים ו/או אישיותיים. כלומר, היא נובעת מאופי המטרה ומהסיפוק ששואבים בדרך למימושה, אולם היא גם תוצאה של ההרכב הגנטי של כל אחד ואחת מאתנו ומההערכה והדימוי העצמי (אלו משפיעים במידה ניכרת על התמדת האדם ביעדים שהציב לעצמו כדי לממש את מטרתו).
בגיל הילדות קל לנו להשתמש בביטוי “אם תתמיד תצליח”, ואנחנו נוטים להשתמש בו לעתים קרובות. אולם כשהילד הופך למתבגר, משמעות המילה “התמדה” עוברת שינוי. עולם התוכן של הילד משתנה ככל שהוא מתבגר, וכך גם הדימוי העצמי, התפיסות החברתיות וגיבוש הזהות. בזמן הזה, המטלות היומיומית של המתבגר הולכות ומתרבות, אך הוא נדרש להמשיך ולהתמיד (להתמיד בלימודים, להתמיד ב’עבודה’ החברתית שלו, להתמיד במטלות ביתיות, ועוד).
כשמדובר בבני נוער חשוב לבחון את הסוגיות הבאות בהקשר של המושג” התמדה”:

– האם ההתמדה מגיע באמת מהמתבגר, או מאתנו ההורים?
– היכן הוא לא מתמיד (בלימודים / בבית / בחברה)?
– אם הייתה התמדה בעבר בנושא מסוים, מה השתנה מאז?
– מה יכולות לדעתכם להיות הסיבות לחוסר ההתמדה? פחד? אולי עצלנות?

אם מדובר בפחד או בחששות, חשוב שתשבו ותשוחחו עם הילד. אם אתם מייחסים את התנהגותו לעצלנות, כדאי שתחשבו היטב אם אינכם משליכים עליו מחשבות אישיות שלכם. אולי הוא אינו “מתחבר” לדבר? הרי גם אנחנו המבוגרים נמנעים מדברים שאיננו נמשכים אליהם, רק שאז אנחנו קוראים לכך “הימנעות” ולא “עצלנות”.
כמובן שככל שנבין טוב יותר את הסיבה לקיום או להיעדר ההתמדה, כך נוכל להתמודד טוב יותר עם ההשלכות של המצב הזה.

[/fancy_box]

הוא: “איך, איך הוא עושה לי את זה”???

 “כבר שנים שאני הולך איתו, מלווה אותו לכל משחק. מההתחלה, כשהוא עוד היה קטן, הוא כל כך אהב כדורגל. היינו יושבים יחד, צופים בכל המשחקים…וימי שבת, אותם ימי שבת נהדרים שהיינו משכימים בהם מוקדם בבוקר, הוא ואני, כדי להגיע ראשונים ליציע. לפעמים היינו מגיעים כל כך מוקדם שאפילו אכלנו שם ארוחת בוקר. וכשהוא החליט ללכת לחוג בפעם הראשונה הייתי כל כך מאושר. הרגשתי שהוא באמת הולך אחרי החלום של שנינו ושהוא עוד יגיע רחוק. הרגשתי שאני מלמד אותו נחישות והתמדה, לקום מוקדם, להתאמן, ללמוד, להיות חלק מקבוצה וגם לסמוך על עצמך. והוא התמיד. קיץ או חורף, גשם או שרב – הוא היה שם. כל כך גאה הייתי. ‘זה הקטן גדול יהיה’, נהגתי להשוויץ בפני חברים ומשפחה. ‘תראו איך הוא מתמיד! מי שמתמיד מגיע רחוק – זה הסוד של כל המצליחנים’.
“אז תגידו לי, מה אני בדיוק אמור לעשות עכשיו? בשישי האחרון, אחר הצהריים, בזמן שאני שוכב על הספה וקורא עיתון, פתאום הוא ניגש אלי ואומר: ‘אבא, החלטתי לפרוש’. העיתון נפל לי מהיד, נשבע. ‘אתה מה’?, שאלתי, כי חשבתי שלא שמעתי טוב. ‘אני רוצה לפרוש, אבא, אין לי זמן. הבגרויות קשות ואני צריך זמן ללמוד, ובין הנבחרת ללימודים ולתמר (החברה שלו) והחברים שלי – פשוט אין לי זמן’.
הייתי המום, מילה לא יצאה מפי למרות שאני נוהג לדבר הרבה. ‘אתה בטוח’?,, שאלתי. והוא הסתובב והפטיר: ‘נו אבא, אפשר לחשוב שבאמת הייתי הופך למלמיליאן’, והלך.
“איך, איך הוא עושה לי את זה? זו המחשבה שעלתה לי בראש. אני יודע, לא ממש בוגר, אבל כל חלומותיי התנפצו ברגע אחד. הילד שראיתי בו שחקן מחוזר ונערץ, כזה שירוויח מיליונים. הילד שכל כך התגאיתי בו על כך שהוא מתמיד ונחוש להצליח, הילד הזה החליט שזה לא מתאים לו. מה אני אעשה”?

 היא: “הילד מתנהג כמו אדם בוגר, אתה צריך להיות גאה בו”

 “ברוך שפטרני. זה הייתה המחשבה שעלתה לי בראש אחרי שבעלי ניגש אלי שלשום בערב, בזמן שניסיתי ‘לחטוף’ חצי שעה של מנוחה אחרי הבישולים וההכנות לשבת, ואמר: ‘את לא מבינה, הוא פורש! מה זה אומר עליו, עלי, עלינו?’. הבטתי בו. האם זה הגבר שהתחתנתי איתו, שמתנהג כעת כמו ילד קטן שחלומותיו התנפצו? ‘תקשיב’, אמרתי, ‘הוא מספיק גדול כדי לדעת מה הוא רוצה. תסתכל על הצד החיובי – הוא מבין שהוא לא יכול לעשות הכול, והוא מצליח לערוך סדר עדיפויות ולהחליט שכרגע הוא חייב לוותר על משהו. הוא מתנהג כמו אדם בוגר, אתה צריך להיות גאה בו. כמה ילדים בגיל שלו, ואפילו מבוגרים, מצליחים להחליט על סדרי עדיפויות ולפעול על פיהם?’
“במוחי עברה רק מחשבה אחת : ”איזה כיף, סופסוף שבתות שלא צריך לקום בהן מוקדם ולהכין אוכל, בלי נסיעות בכל רחבי הארץ כדי לעודד אותו, בלי לפנות כל פעם למחנכת ולבקש מועד ב’, כי היה משחק חשוב בליגה והוא לא הספיק ללמוד…’. בינינו, מגרשי ספורט ואני ממש לא הולכים ביחד. אני מעדיפה שהוא ילך ללימודים גבוהים ולא למגרש כדורגל או כדורסל.
‘את לא מבינה, איפה הנחישות? ההתמדה? איזה חינוך אנחנו נותנים לו אם אנחנו לא מלמדים אותו שצריך להתמיד גם כשקשה, שלא צריך לוותר בקלות?’.
האמת, לא הייתה לי תשובה לכך. בני באמת שיחק כל כך הרבה שנים בהתמדה ועכשיו הוא פורש, אך מעבר לעובדה שאין לי חיבה יתרה למגרשים איני יודעת מה הדבר הכי נכון לעשות. מה דעתכם? מה אתם הייתם אומרים או עושים במצב כזה?

מיכל היא עובדת סוציאלית ומנחת קבוצותאריאל הוא עובד סוציאלי קליני ומטפל משפחתי

למה המוטיבציה של הילדים שלנו יורדת?

תלמיד תיכון כותב לשר החינוך העתידי/ת 

החוגים של היום זה לא החוגים של פעם 

עוד בנושא

commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.