“תגידי, לאיזה פסיכולוגית את הולכת”? פסיכולוגיה של הילד והמתבגר

על פי הערכה, אחד מכל עשרה בני נוער פונה לפסיכולוג, אם ביוזמתו ואם ביוזמת הוריו. מה הוביל לעלייה בפופולאריות של הטיפול הפסיכולוגי בקרב צעירים? כיצד הורים מעורבים בתהליך הטיפולי של ילדיהם בגיל העשרה? והאם לא מדובר באופנה חולפת? בטיפול

 סוגיית הטיפול הפסיכולוגי בקרב מתבגרים היא טעונה ומורכבת. כשמדובר בילדים קטנים ברור ומובן מאליו שההורים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך, המסתכם לעתים קרובות בהדרכת הורים או בהתייעצות עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. אבל כשבן העשרה סובל מקשיים על רקע רגשי-נפשי, התהליך הופך סבוך יותר – כל שכן עבור ההורים. בשלב כזה מי שניצב על ספת הפסיכולוג הוא בהכרח הנער עצמו, ללא נוכחות הוריו, ומערכת היחסים הדיסקרטית הנבנית עם הפסיכולוג מהווה חלק בלתי נפרד מהתהליך. המשמעות מבחינת ההורה: הפעם הוא נשאר מחוץ לחדר, ולתחושתו בדרך כלל גם “מחוץ לתמונה”.
עוז (שם בדוי), אבא לארבעה בנים תיאר בפני “עשר פלוס” בכעס מאופק: “אני מרגיש כמו בנק. פעם בחודש אני מקבל טלפון מהפסיכולוג, שמבקש שארשום לו שיק. כשאני שואל אותו איך מתקדם הטיפול של בני, הוא משיב בנימוס תשובה לקונית ומבטיח שאם יהיה משהו קריטי הוא יעדכן אותנו. אחרי הכול, הוא מחויב לסודיות מלאה כלפי הנער”.
ענת דונביץ, מטפלת משפחתית, מאשרת כי “מתבגר שעובר טיפול פסיכולוגי זכאי לסודיות, כמו מבוגר”, אך היא מסייגת את דבריה למקרי קיצון כמו נטיות אובדניות, פגיעה באדם אחר או מקרים שבהם החוק מחייב דיווח. “במקרים כאלה, המטפל חייב להפר את הסודיות תוך יידוע המטופל”, היא מבהירה.
“החיסיון בין המטפל למטופל הוא הכרחי”, מסכים אסף רום, דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, אך מדגיש כי “צריך לעשות אבחנה מתי מדובר בחיסיון בטיפול ומתי יוצרים גבולות מידע על מנת שהטיפול יצליח. יש חיסיון שנוצר על רקע הצרכים הטיפוליים וההבנה של המטפל ושל המתבגר שלא יעיל להכניס את ההורים. יחד עם זאת, להורים יש זכות לדעת מה מתרחש בטיפול. במקרים קיצוניים הם אף יכולים לזמן את הרשומות של המטפל”.

טרנד של סלבריטאים או צורך אמיתי?

קשה אמנם לאמוד את מספר בני הנוער שפונים או מופנים לטיפול פסיכולוגי, חלק גדול מהם במגזר הפרטי, אך ניכר כי בעשור האחרון חלה עלייה משמעותית בתופעה. נתונים סטטיסטיים בארה”ב מלמדים כי אחד מכל עשרה בני נוער מגיע לטיפול פסיכולוגי כלשהו במהלך שנות התבגרותו, וההערכה היא כי שכיחות הטיפול בקרב מתבגרים דומה גם בישראל.
האם מדובר בטרנד? ד”ר רום סבור שלא. “הסיבה לפופולאריות של מומחי נפש בקרב צעירים ובני נוער היא בפירוש המודעות הרבה שקיימת היום באשר להצלחת הטיפול”, הוא אומר. לעומתו, דונביץ’ סבורה כי גם אם לא מדובר בטרנד של ממש, ישנה משמעות רבה לאזור המגורים שבו מתגוררים הנער ומשפחתו. “ישנם אזורים מבוססים בארץ שבהם המתבגרים מאוד פתוחים בנוגע לאפשרות להיעזר באיש מקצוע. הם מחליפים רשמים ואפילו מעבירים ביניהם המלצות. שמעתי, למשל, על מקרים שבהם המתבגר מתנה את הטיפול בכך שישלחו אותו למטפל מסוים – שאליו גם החבר שלו הולך”. מבחינה זו, ניכר כי חלו תמורות רבות במעמד של הטיפול הפסיכולוגי. אם בעבר אנשים נטו להסתיר את העובדה שהם מתייעצים עם מומחים מתחום בריאות הנפש, הרי שהיום כל סלב מתהדר בעובדה שהוא נפגש עם פסיכולוג פעם-פעמיים בשבוע. גם הביטוי “הפסיכולוגית שלי אומרת”, שהפך זה מכבר למטבע לשון השגור בשיחה בין חברים, ממחיש את הפופולריות של התחום. יש אף כאלה שמייחסים לסדרת הטלוויזיה הישראלית “בטיפול” (עם אסי דיין) תפקיד חשוב בהסרת המסתורין שאפף את התהליך הטיפולי.

מכיוון שאנו עוסקים בהורות ופסיכולוגיה, אי אפשר שלא לתהות האם הפנייה למטפלים עקב קשיים רגשיים של הילד אינה מהווה חלק בלתי נפרד מתופעה כוללת יותר. הכוונה היא להיעדר זמן ופניוּת של ההורים, שעלול להוביל למציאת מסגרות לימודיות עד אחר הצהריים בגיל הרך או להפניית המתבגר לפתרון בעיותיו על ספת הפסיכולוג (במקום מולם ובתמיכתם) בגיל ההתבגרות. ליאת מנדלבאום, פסיכולוגית קלינית מומחית ומנהלת הפורום “פסיכולוגיה של הילד והמתבגר”, שוללת את הטענה הזו מכל וכול. “הסיבה לכך שבני נוער פונים לפסיכולוג אינה נעוצה בניסיון של ההורים להקל על עצמם. להפך, להורים קשה לשחרר. פגשתי מעט מאוד הורים שזו המוטיבציה שלהם, כי קשה לאפשר לאדם אחר להיות איש סודו של הילד שלך”. מנדלבאום סבורה כי יש להבין ואף להעריך הורים המכירים בקושי שלהם לעזור לילד בעצמם בזמן נתון או בעניין מסוים. “לפעמים הם אפילו מרגישים אשמה עקב כך וחוסר אונים גדול”.
המומחים מסבירים כי הסיבות לפניית מתבגרים לטיפול הן רבות ומגוונות. מרביתן קשורות לשלב ההתפתחותי המורכב והמאתגר, שמאופיין לא אחת בקונפליקטים ובחוויות שמנדלבאום מכנה “מעמסה גדולה על המשק הנפשי”. הקונפליקטים הם מול עולם המבוגרים, בשאלות של זהות ונטייה מינית, דיכאון או חרדה, ובהשוואה בלתי פוסקת לסביבה. גם דרישות מחמירות מצד המסגרת החינוכית, קשיי תפקוד בבית הספר ושינויים הורמונליים יכול להוביל את מתבגר לטיפול פסיכולוגי – ביוזמתו או ביוזמת הוריו.

תמיכה הורית בתהליך הטיפולי

בני עשרה הפונים ביוזמתם לטיפול פסיכולוגי הם לרוב בגילאי 16 ומעלה, תלמידי תיכון המודעים להצלחה ולעזרה שניתן להפיק מאנשי מקצוע. “התחום האפור הוא דווקא סביב גיל 18, כשהמטופל כבר חייל או תלמיד שמינית ולפיכך נחשב בעל חיסיון. זאת למרות שבפועל הוא עדיין מתגורר בבית הוריו ותלוי בהם כדי להגיע לטיפול ולשלם עליו”, מסבירה מנדלבאום. בשלב הזה, היא מבהירה, ההורים אינם נמצאים פיזית בחדר הטיפול אך הם עדיין “בני ברית”. הם משלמים, הם מסיעים, הם מספקים רקע רלוונטי למטפל, ובמידה רבה הם מתפקדים כעוזרי מאמן. “הרבה פעמים העבודה צריכה להיעשות גם איתם, אבל כל זה נקבע על פי אופי וסיבת הפנייה של הנער”, מתארת מנדלבאום.

במילים אחרות אפשר לציין כי בתחום הטיפול הפסיכולוגי אין כללים אחידים. כל מטפל וכל משפחה בונים לעצמם את הסדרי הטיפול, באופן המתאים להם. “הכללים נקבעים בנוכחות הילדים כבר בפגישה הראשונה. ההורים שותפים לתהליך ומהווים חלק ממנו, גם אם הם אינם מיודעים ברמת התוכן במה שנאמר בחדר. הטיפול נעשה בדלתיים סגורות, אך מכיוון שההורים הם במעמד של בני ברית הם זכאים לדעת על דברים משמעותיים –  בהסכמת המתבגר”. מנדלבאום מחדדת כי “מדובר בגבול דק וצריך ללהטט כדי לא לפגוע באימון שנוצר בין המטפל למטופל”.
ד”ר רום מוסיף ומדגיש כי להורים יש תפקיד חשוב בתהליך: “אף פעם לא מדובר רק בטיפול של המתבגר, הרי הבעיות לא נוצרות בוואקום. לכן המשפחה כולה, ובייחוד ההורים, נדרשים לקחת חלק בתהליך – בין היתר כדי להוריד מעל כתפי המתבגר את התחושה שהוא מקור הבעיה”. כהמלצה הוא מציע להעלות שאלות לפני תחילת הטיפול, שיעזרו להורים ולמתבגר למקד את התהליך. למשל: איזה סוג מטפל אתה רוצה? מי אתה מכיר שהיה בטיפול ואיזו חוויה הוא עבר? ד”ר רום וממליץ לאפשר למתבגרים להשיב על השאלות הללו, ומדגיש: “הצלחת הטיפול נמדדת גם במעורבות המשפחה. מחקרים מראים כי מעורבות של שני ההורים בתהליך, החל מהפגישה הראשונה, היא שמתווה את ההצלחה”. כדי שהצלחה כזו תתאפשר, הוא מציע, כדאי לקבוע כמה כללים כבר בהתחלה ולהסדיר באמצעותם את השיח בין המטפל, המתבגר והוריו. “ההגדרות מותאמות לצרכים ולרצונות של הילד. אנחנו לא רוצים שהמתבגר יחשוש שהוריו מאזינים למה קורה בחדר, ולכן צריך להיווצר בסיס של אימון. על הבסיס הזה תתאפשר פתיחות ויעלו הנושאים, הבעיות והפנטזיות”. ד”ר רום מציין כי לעתים מקובל לחלק את המפגשים כך שחלק מהם יתקיימו עם ההורים והשאר עם המתבגר, או שקובעים מפגש עם ההורים אחת לכמה פגישות. “צריך לזכור שבגיל ההתבגרות עולה שאלת הנפרדות מההורים, ומכאן שהצורך של המתבגר בחשאיות ואוטונומיה הוא הכרחי על מנת שהטיפול יצליח”.

סוג הטיפול ואופי הטיפול בנער/ה

מנדלבאום מציינת כי בדרך כלל דווקא טיפולים קצרי טווח מתאימים יותר לבני נוער מאשר שנים של אנליזה. “למקרים של פוביות או חרדות יתאים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי”, היא אומרת, “ודווקא פחות מכך טיפול באמנות”. הסיבה היא שהמתבגרים הם יותר קונקרטיים ולכן, לדבריה, מגיבים טוב יותר לשיחה.
דונביץ מציעה כי במקרים שבהם ההורים הם אלו שיוזמים את הפנייה לטיפול, תינתן לילדים האפשרות להשתתף בבחירה. “המתבגר יכול לבחור למשל מי יהיה המטפל, כלומר מישהו שהוא ירגיש איתו בנוח ויסמוך עליו, אך הוא לא יכול להחליט האם לעבור טיפול”. אז מה עושים אם הילד לא משתף פעולה? “במקרה כזה, בניית הקשר ויחסי האימון הם האתגר הראשון שעל המטפל לעמוד בו”, מסבירה דונביץ. “למטפל יש כל מני שיטות מניפולציה מרגע שהמתבגר נכנס לחדר”. מעבר לכך היא מבקשת לחזק את ההורים בתהליך, לא לאבד את הביטחון ולהמשיך לשאול – גם אם הנער לא משתף פעולה. “מותר לשאול ‘איך היה בפגישה?’ מקסימום הנער או הנערה יהדפו אתכם. הטיפול של המתבגרים הוא הזדמנות לייצר ערוצי תקשורת פתוחים וחיוביים ולאו דווקא להוריד מעל כתפנו את נטל המעורבות ולהעביר אותו למטפל”.
גם מנדלבאום מבקשת להעביר מסר מחזק להורים: “אני סומכת על האינטואיציה ועל תחושת הבטן של ההורים כשהם מרגישים שמשהו לא בסדר או שההתמודדות עמו היא מעל לכוחותיהם”. במקרה כזה, היא אומרת, אפשר לבקש שיחת ייעוץ ולהחליט לאחריה. “אני מאמינה שהדרכת הורים היא יעילה גם כשמדובר בילדים גדולים ובני נוער”, היא אומרת. אחרי הכול, למרות שבני הנוער ראויים לעתים לחיסיון מלא המשאיר את הוריהם מחוץ לחדר הפסיכולוג, נראה כי מטפלים טובים יחזקו את הסמכות ההורית במהלך הטיפול, מתוך ההבנה שהמתבגר זקוק גם להורים חזקים.