מצד אחד חינכו אותנו להיות “בסדר” ולרצות את כולם. זה מייגע ונמאס לי לבקש סליחה כשאני לא עומדת בכל הציפיות. מצד שני, זהו זמן סליחות ואני מרגישה צורך לבקש סליחה מהותית וללמד את הילדים לסלוח. זהו חשבון הנפש של נירית צוק
אין לי בעיה לבקש סליחה. באמת שלא. מהילדים, מההורים, מהשכנים ומהחברים. בדרך כלל אני גם לא מחכה ליום כיפור. ברוב המקרים אני מבקשת סליחה מיד כשאני מבינה שפגעתי במישהו או שעשיתי משהו לא בסדר. הבעיה היא שנמאס לי להתנצל.
מפסיקה להתנצל ולהרגיש אשמה
אמרו את זה כבר לפני, שאנחנו דור ה״בסדר״, זה שכל הזמן מבקש סליחה – מההורים, מהילדים, ומכל מי שאפשר. חינכו אותנו לרצות את ההורים ולגדול לפי המוסכמות.
היום אני מרגישה את החינוך הזה על בשרי, במיוחד כאישה וכאימא. אני לא מפסיקה להתנצל מדי יום וכל היום ויותר מזה, להרגיש רגשות אשם ונקיפות מצפון. ימים שלמים אני מסתובבת עם תחושות של “לא נעים לי” ושאני “לא בסדר”, תחושות שעולות מיד ברגע שבו אני לא מתנהגת לפי התכתיבים. זה אומר בין השאר להיות במרוץ אין סופי של הצלחה בקריירה שכל הזמן ממשיכה להתפתח וגם להצליח לחנך את הילדים כפי שאני מוצאות לנכון וליהנות מגידולם. לא תמיד זה פשוט וזה בטוח לא קל.
כולנו כנראה כך, והגרוע מכל הוא שעם כל פשלה או אכזבה אנחנו מוצאות את עצמינו מתנצלות או מרגישות רגשות אשם. אני החלטתי שלי זה הספיק ואני מפסיקה להתנצל או להרגיש רגשות אשם ולא בגלל שזה לא חשוב לבקש סליחה. להיפך, חשוב לדעת על מה באמת כדאי וצריך.
גם לבדוק את האושר הפרטי שלי זה מתיש
אין לי צורך לבקש סליחה ולהרגיש אשמה על ימים בהם אני עובדת עד שעה מאוחרת ולא הולכת עם הילד לגינה. לא מתנצלת אם אני נראית עייפה או סתם לא במיטבי ולא מוכנה להרגיש אשמה על כך שלפעמים אני עצבנית וחסרת סבלנות בלי קשר לכלום. ואם שמתי את “האושר” שלי במרכז יותר או פחות, גם זה לא ענין לבקשת סליחה מאף אחד ולא מעצמי כי גם לבדוק אחת לשבוע אם אני מאושרת, מתיש בפני עצמו.
התרגלנו לשים את הילדים במרכז ואנחנו רוב הזמן פועלות, בודקות ומסתובבות סביבם וסביב האושר שלהם. עם זאת איני מבקשת סליחה אם הם לא מאושרים. ובכל זאת אנחנו בזמן סליחות.
עצרו רגע, בקשו סליחה זה מזה
ואם בכל זאת, בחשבון הנפש שלי, אם כאמא וכהורה אני צריכה לבקש סליחה על דבר מה זה יהיה ככל הנראה המצב שהגענו אליו במדינה, מבחינה חינוכית, ערכית ומוסרית.
בזירה הזו אני עוצרת ותוהה – האם עצרנו ושאלנו את עצמינו מה קורה עם הילדים?
בשבועות האחרונים הניכר כי בריונית והאלימות הולכות וגדלות, הן ברשת והן מחוץ לרשת. יעיד גם דו”ח שהוציא משרד החינוך החושף כי האלימות בביה״ס גדלה ואיתה עלתה גם תחושת הפגיעות של הילדים. האם מישהו מלמד אותם לבקש סליחה זה מזה? לראות את האחר? ומה לגבי אמפטיה? איפה אנחנו בתפקיד ההורי המחנך?
הגיע הזמן שאנחנו, בדיוק עכשיו, נלמד את הילדים שלנו לעצור לרגע, לצאת מהסלפי ומהמסך, להרים את הראש ולחשוב: האם פגעתי במישהו השנה? ואם כן, ללכת ולבקש סליחה.
ושתהיה לכולנו גמר חתימה טובה.
הכותבת היא מנכ”לית פורטל “עשר פלוס” ומומחית למחקר תרבות הילד והנוער.
